השופט המכובד, שסבר בדעת מיעוט שיש להרשיע את חדד ציין את העדפתו המינית ככזאת שחורגת מהתחום המקובל. כיצד באפשרותו לקבוע כי העדפה מסוימת אינה מצויה ב"זרם המרכזי" של ההעדפות המיניות? האם עובדת היותו של אדם בעל משיכה לכפות רגליים רלוונטית לדיון, להבדיל למשל מקיומם של סממנים פדופיליים באישיותו?
בערעור של איש העסקים ניסים חדד, ציין השופט העליון יצחק עמית נימוק תמוה ומקומם בדבר היותו של חדד בעל "פטיש" לכפות רגליים: "אין בדברים אלה כשלעצמם כדי להעיד על אשמתו של המערער. אך מצאתי להזכירם אף שהם נוגעים לצנעת הפרט, מאחר שהדברים חורגים מהמקובל בתחום המיני", נכתב בהחלטה, תוך שהשופט מציין כי נימוק זה פועל לרעתו של חדד שאינו נכלל עם "הזרם המרכזי" מבחינת העדפותיו המיניות. האם יש מקום לקביעות כאלה של בית המשפט? האם מקומו להכריע מה מקובל בתחום המיני ולהשליך זאת על הרשעת נאשם בהליך פלילי?
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השבוע פסק בית המשפט העליון בערעורו של ניסים חדד, איש העסקים שהואשם בביצוע מעשה סדום בבנה בן השנה וחצי של בת זוגו. ברוב דעות זיכו השופטים ג'ובראן ומזוז את חדד, תוך שקבעו כי מארג הראיות הנסיבתיות בתיק אינו מוביל למסקנה חד משמעית כי הוא זה שביצע בגופו של הפעוט את מעשה הסדום.
מנגד, סבר השופט יצחק עמית בדעת מיעוט כי היה מקום להותיר על כנה את ההרשעה, תוך שמנה שורת נקודות לחובתו של חדד. עם זאת, לצד קיומו של "חלון הזדמנויות" לבצע את המעשה, מצבו הפיזי של הפעוט לפני ואחרי הירידה לחדר הכושר והתנהגות מחשידה מונה עמית נימוק שלא ניתן אלא לכנותו כ"תמוה" ואף מקומם. בעניין זה התייחס עמית להיותו של חדד בעל "פטיש" לכפות רגליים (משיכה מינית לרגלי אישה), כפי שעלה הן מהודאתו בעניין, הן מחיפוש שנערך בדירתו, בה נמצאו תמונות רבות של כפות רגלי נשים והן מרשימת אנשי הקשר במכשיר הטלפון שלו בה נמצאו מספרים של כ-40 נשים תחת כינויים המתייחסים לכפות רגליים.
"אין בדברים אלה כשלעצמם כדי להעיד על אשמתו של המערער", מציין עמית, "אך מצאתי להזכירם על אף שהם נוגעים לצנעת הפרט מאחר שהדברים חורגים מהמקובל בתחום המיני". בהמשך שב ומציין עמית כי אחד הנימוקים הפועלים לרעתו של חדד הוא שהוא אינו ב"זרם המרכזי" מבחינת העדפותיו המיניות.
פטישיזם, על פי ויקיפדיה, הוא "משמעות מיוחדת הניתנת על ידי אדם לגורם כלשהו, בעיקר על רקע מיני", כאשר הפטישים הנפוצים ביותר הם נעליים וכפות רגליים. מעיון בקורות חייו של השופט עמית באתר הנהלת בתי המשפט, עולה כי הוא סיים בהצטיינות את לימודי המשפטים באמצע שנות השמונים, ובהמשך עבד כעו"ד עד למינויו לכס השיפוט. עם זאת, לא ניכר כי עמית הוא בעל השכלה או רקע בתחום הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה או הקרימינולוגיה ולכן עולה השאלה – הכיצד באפשרותו לקבוע כי העדפה מסוימת אינה מצויה ב"זרם המרכזי" של ההעדפות המיניות? האם כלל מדובר בעניין שמקומו של שופט ובית משפט להכריע בו והאם היותו של אדם בעל משיכה לכפות רגליים הוא רלבנטי לדיון בתיק אונס של תינוק, להבדיל למשל מקיומם של סממנים פדופיליים באישיותו?
נראה כי השופט עמית שכח כי תפקידו של בית משפט אינו להכריע מה מקובל ומה אינו מרכזי בתחום המיני וכי כל עוד הדברים אינם מהווים עבירה על החוק, מדובר בעניינים השייכים לצנעת חייו של אדם ולהעדפותיו הפרטיות ואינם צריכים להוות משקל בתיק עבירות מין. אמירה של שופט בית משפט עליון כי העדפה מסוימת אינה "מקובלת" היא לא במקומה, מעליבה ציבור רחב של אנשים ואף עלולה ליצור מדרון חלקלק לעבר מסקנה מסוכנת כי ישנו קשר הכרחי בין היותו של אדם בעל העדפה שאינה עולה בקנה אחד עם מה שנתפס כמקובל ומסורתי בעיני בית המשפט להיותו עבריין מין.
