חדשות

שופט העליון בדימוס יעקב קדמי ז"ל, פסק בכמה מהפרשות העקרוניות והחשובות במשפט הישראלי, אך פעמים רבות נותר בדעת מיעוט. הוא נחשב לאורים ותומים בסדר דין הפלילי אך היה חתום על כמה קביעות ואמירות שנויות במחלוקת

שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב קדמי, שהלך לעולמו אתמול בגיל 85, היה האורים והתומים בתחום סדר הדין הפלילי ודיני הראיות ופסק בכמה מהפרשות החשובות והמשמעותיות במשפט הישראלי, שם פסק לא פעם בדעת המיעוט.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הוא נולד בתל אביב ב-1930, להוריו שהיו מראשוני היישוב היהודי בישראל. הוא שירת בשריון והיה חניך בקורס מפקדי טנקים הראשון בצה"ל. קדמי למד משפטים באוניברסיטה העברית ושירת בצבא קבע כתובע צבאי בממשל הגליל, בבתי הדין ובבתי המשפט הצבאיים ומילא תפקידי שיפוט וייעוץ משפטי במסגרת הפרקליטות הצבאית, בהם תובע צבאי ראשי. הוא השתחרר בדרגת סגן אלוף.

בסיום שירותו הצבאי הצטרף לפרקליטות המדינה כפרקליט מחוז תל אביב (פלילי).

שימש מורה מן החוץ בפקולטאות למשפטים של האוניברסיטה העברית ושל אוניברסיטת תל אביב. כפרקליט מחוז תל אביב הוביל את התביעה נגד העיתונאי יגאל לביב, שהואשם בגניבת מסמכים, אשמה ממנה זוכה.

ב-1975 מונה קדמי לראש אגף החקירות של המטה הארצי בדרגת ניצב. כעבור שנתיים ביקש לפרוש מהמשטרה ומונה ליועץ המשפטי לממשלה. בתפקיד זה כיהן כחצי שנה בלבד, עד שמונה לשופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 1990 מונה כשופט בפועל בבית המשפט העליון, אולם כעבור חצי שנה מונה למנהל הנהלת בתי המשפט.

קדמי מונה שוב לבית המשפט העליון ב-1994, וכיהן כיו"ר ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדי עולי תימן, אשר פרסמה את ממצאיה ב-2001. לאחר פרישתו לגמלאות בשנת 2000 הצטרף קדמי לסגל המרכז הבינתחומי הרצליה ועמד בראש בית הספר למשפטים עד לפרישתו.

קדמי חיבר ספרים בתחום סדר הדין הפלילי ודיני הראיות בהם "על הראיות" ו"על פקודת הסמים המסוכנים".

השופט קדמי פסק בכמה מהפרשות העקרוניות והחשובות במשפט הישראלי, אך פעמים רבות נותר בדעת המיעוט תוך העדפת השיקול הביטחוני.

בבג"ץ קעדאן (בג"ץ 6698/95), שבו נקבע כי המדינה אינה יכולה להפלות ערבים בהקצאת זכויות מקרקעין על ידי שימוש בגוף שלישי הנוקט מדיניות מפלה, פסק קדמי בדעת המיעוט כי מעשי העבר בתחום הקצאת קרקע ממלכתית מוגנים מפני עיון חוזר ותיקון למפרע. לשיטתו, העמדה העקרונית שהציג ההרכב, אינה חוסמת את הפתח בפני איזון בין ערך השוויון לבין ערכים אחרים, בהם הבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. על כן, בנסיבות שבהן יש לכך הצדקה, בהתחשב במיקומו או בתכלית הקמתו של יישוב המוקם על קרקע ממלכתית, בכוחו של ערך הביטחון הלאומי לכרסם ואף לדחות את ערך השוויון.

בבג"ץ הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל (בג"ץ 5100/94) הצטרף קדמי למסקנה העולה מפסק הדין, אך העיר כי הוא מתקשה לקבל מצב דברים שבו בשל היעדרה של הוראה חקוקה מפורשת תעמוד המדינה חסרת אונים מההיבט המשפטי באותם מקרי חירום נדירים של "פצצה מתקתקת" ולא תהיה מוסמכת להורות על נקיטת אמצעי חקירה חריגים. בנסיבות אלה, לשיטתו של קדמי, מתחייבת הסמכות מזכותה הטבעית של המדינה להגן על עצמה ומחובתה הבסיסית להגן על קיומה, שלומה ושלום אזרחיה.

בפרשת אליס מילר, שבו נפרץ מחסום רב שנים שמנע מנשים להתקבל לקורס טייס, קבע השופט קדמי כי ההחלטה שלא להכשיר טייסות קרב אינה מהווה הפליה פסולה אלא הבחנה הנעוצה בצרכי הביטחון הלאומי השוטף. קדמי הבהיר כי הוא אינו סבור שברשותו הכלים והמיומנות הדרושים לבחינת סבירותה של הנחת העבודה של חיל האוויר, לפיה טייסת לא תוכל לענות על מלוא הציפיות בדבר משך השירות ותתקשה ביותר בנשיאה במעמסת הבטחת הכושר המבצעי לאורך השנים.

קדמי היה בדעת מיעוט גם בדיון הנוסף בעניינו של אל עביד סולימאן שהרשיע אותו בהרכב מורחב של תשעה שופטים ברצח ובאונס הנערה חנית קיקוס. לדעת השופט קדמי, לא היה בחומר הראיות כדי לקבוע מה היתה סיבת מותה של קיקוס, והעותר אף לא ידע היכן טמונה גופתה, דבר המשליך על הוכחת אחריותו לגרימת מותה ומוסיף למשקל הספקות שמותירה האפשרות שאדם אחר נושא באחריות לרציחתה.

בפסק הדין בעניין הדייל יונתן דנילוביץ, (בג"ץ 721/9)  שקבע כי שלילת טובת הנאה הניתנת לעובד בשל נטייתו המינית מהווה הפליה ופגיעה בשוויון, פסק קדמי בדעת מיעוט כי המושג "בן/בת זוג" שננקט בהסכמי עבודה אינו כולל בני זוג מאותו מין, ועל כן הטענה כי בני זוג חד מיני הופלו לרעה ביחס לזוגות אחרים היא חסרת בסיס. במקרה זה, קבע קדמי, לכל היותר מדובר בקיפוח חברתי, ולא לכך מכוון עיקרון השוויון כמחסום בפני הפליה.

בדיון הנוסף בפרשת נחמני, שעסק במחלוקת בין בני זוג שנפרדו על השימוש בביציות שהופרו במסגרת הליך הפריה חוץ גופית, שדן בהרחבה בהיקף הזכות להורות מול הזכות שלא להיות הורה, הצטרף קדמי למסקנה כי בהיעדר הסכמה יש לאפשר לבן/בת הזוג המבקש להמשיך בתהליך לעשות כן חרף התנגדותו של בן/בת הזוג האחר (דנ"א 2401/95).

השופט קדמי השווה את מצבם של הצדדים בתיק למקרה שבו שניים הסכימו ביניהם ליצור יחד יצירת אמנות ששימורה מצריך "שריפה" בתנור, ולאחר שהיצירה הושלמה, מתחרט אחד מהשניים ודורש למנוע מחברו להכניס את היצירה לתנור ובדרך זו לגרום להשמדתה. לשיטתו, כפי שזכותו של השותף המבקש להשלים את ייצורה של היצירה האמנותית עדיפה על פני זכותו של האחר להשמידה, כך עדיפה זכותו של בן הזוג המבקש להשלים את תהליך הולדתו של הולד על פני זכותו של המבקש להשמיד את הביצית המופרית.

בבג"ץ שדולת הנשים (בג"ץ 453/94, 454/94), שהכיר בחיוניות השימוש בהעדפה מתקנת, קבע השופט קדמי בדעת מיעוט כי יש לבחון את המקצועיות על פני אימות העיקרון של העדפה מקנת ולכן הוא אינו מחייב את יישומו במשמעות הקיצונית של נקיטת כל דרך אפשרית על מנת לאתר מועמדת מבני המין "המופלה", אלא מספיק לפעול במתחם הסבירות בבחינת רשימת מועמדות, ותוך הקפדה ששמירת השוויון לתיקון המצב לא תבוא על חשבון מידת ההתאמה של המועמד לדרישות המיוחדות של התפקיד.

קדמי שפט גם בהרכבים שדחו את ערעורו של ח"כ אריה דרעי על הרשעתו בעבירה של לקיחת שוחד, ואת ערעורו של נחום מנבר, שהורשע בעבירות של סיוע לאויב ומסירת ידיעות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה.