חדשות

בית הדין הרבני נמנע מלהורות על מאסרו של סרבן הגט עודד גז, ותחת זאת הפעיל נגדו את הרשתות החברתיות, תוך המלצה לציבור לנהוג בו הרחקה דרבינו תם, שאותה אימצו הגולשים במלוא העוז. עו"ד שי זילברברג ממרכז רקמן מסביר מהי התפיסה העומדת בבסיס הרחקה זו ומהן הסנקציות הנוספות העומדות לרשות בתי הדין הרבניים נגד סרבני גט

לאחרונה רעשה התקשורת בעקבות הרשתות החברתיות, אודות סרבן גט, דוקטור בפיזיקה, אשר מחמת סירובו ליתן גט לאשתו, התיר בית הדין הרבני הגדול לפרודתו לפרסם את שמו, תמונתו ודבר סירובו, ואף הודיע כי על פי ההלכה יש לנהוג בו הרחקה דרבינו תם (תיק(גדול) 975433/10 (4.2.16)).

הרחקות דרבינו תם מכונות על שם ממציאן, הרב יעקב בן מאיר (להלן: ר"ת). הרקע להמצאתן נובע דווקא מהחמרה של ר"ת, ביחס לשאלה האם ניתן לכפות על גבר לגרש את אשתו כאשר היא טוענת כי הוא מאוס בעיניה. עד לימיו של ר"ת נהוג היה לכפות גט על בסיס עילה זאת, מכוח תקנת הגאונים ולשיטת הרמב"ם מכוח דברי הגמרא עצמם (משנה תורה, אישות, פרק יד, הלכה ח). ואולם ר"ת התנגד בכל תוקף לכפיית גט במקרים אלו, בטענה שהגאונים תיקנו את תקנתם בחוסר סמכות ומשכך אין לסמוך עליה. גם על דברי הרמב"ם חלק ר"ת ביחס לפירושו בסוגיה. לאור התנגדותו זו והוצאת עילת ה"מאיס עלי" מרשימת עילות הגירושין, יכול היה להיווצר מצב לפיו אין כל תרופה לאישה שמאסה בבעלה.

אפשר להניח שר"ת הבין את המצוקה שיכולה לצמוח מהחמרתו ולכן, באותו המקום שבו הוא הביע התנגדותו לתקנת הגאונים, הציע ר"ת כי גם כאשר אין לאישה עילת לכפיית גט, מותר לבית הדין להורות לציבור להתרחק מסרבן הגט ואין בכך כדי להיחשב לכפייה על הגט. יש לשים לב כי הרחקות אלו אינן ברמה של נידוי או חרם ואולם במבנה הקהילתי בעבר, גם להרחקות אלו הייתה משמעות חמורה.

פרשנות ליברלית להרחקות אלו תראה בהן הכרה בעוצמת הפגיעה בבת הזוג, אשר נכפה עליה להישאר בקשר נישואין שאינה רוצה בו עוד, ללא קשר הכרחי לעילות המוכרות בתלמוד.

הרחקות אלו של ר"ת הובאו בדברי הרמ"א בשולחן ערוך, אשר קבע כי ניתן להשתמש בהן בכל מקום שלא ניתן על פי הדין לכפות את סרבן הגט.

במשך שנים ארוכות הדרך היחידה להתמודד עם סרבני גט במדינת ישראל היתה במאסר, על פי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, אשר הציב מגבלות רבות להשמת הסרבן במאסר (פסק דין סופי לכפייה מטעם בית הדין, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה והסמכות להוראה על המאסר נתונה לשיקול דעת בית המשפט המחוזי).

בשנת 1981 תוקן סעיף 7א לחוק חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 ונקבע בו כי לבית הדין הרבני סמכות להשתמש בפקודת ביזיון בית המשפט (לקנס או למאסר) תחת סמכות פיקוח של נשיא בית המשפט העליון.

בפועל, בתי הדין כמעט ולא עשו שימוש בסמכותם מכוח החוקים הנזכרים לעיל, וזאת מכיוון שעילות הגירושין המאפשרות כפייה הינן מצומצמות וחריגות ואינן עולות בקנה אחד עם הרבה מהמקרים שבהם אחד מהצדדים רוצה לסיים את הנישואין.

דרך נוספת בה השתמשו בתי הדין להביא גברים ליתן גט היא על ידי קביעת מזונות מעוכבת מחמתו לאישה וזאת בכדי להביא ללחץ כלכלי על סרבן הגט. מקור הסמכות לפעולה זו הוא בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959. דרך נוספת בה נקט בית הדין היא להטיל את אותן הרחקות דרבינו תם ואולם זאת בלי מקור חוקי לכך.

כדי לנסות ולתת לבית הדין כוח למקרים בהם אין לדעתו ההלכתית אפשרות להורות על כפייה אך ישנה אפשרות להפעלת לחץ בדרגה נמוכה יותר, חוקק חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995. חוק זה מעניק במישרין כוח לבית הדין להפעיל סנקציות שונות, אזרחיות ברובן, נגד הסרבן, החל משלילת דרכון, שלילת רישיון נהיגה ושלילת גמלה. בחוק זה, לראשונה, לא הייתה כל סמכות פיקוח על בית הדין לצורך הפעלת הסנקציות והוא מהווה את הביטוי המודרני של הרחקות דרבינו תם, על בסיס התפיסה ש"הציבור" אינו חייב לתת זכויות חברתיות לכל אדם.

על אף הקלות היחסית שבה ניתן כיום להפעיל סנקציות אזרחיות נגד סרבני גט בתי הדין הרבניים אינם מרבים לעשות שימוש בהן. כך בשנת 2010 הופעלו סנקציות ב-34 תיקים, בשנת 2011 ב-41 תיקים ובשנת 2012 ב-42 תיקים (ראו נשים ומשפחה בישראל 2014, דו שנתון סטטיסטי, מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, אוניברסיטת בר אילן).

המקרה שעלה לכותרות כעת אינו מקרה ראשון וייחודי שבו בית הדין ציווה להפעיל הרחקות דרבינו תם. ייחודיותו של מקרה זה הוא בהפעלת הרשתות החברתיות נגד סרבן הגט והתהודה לה זכה המהלך בכלל רשתות התקשורת.

יש לשים לב לכך כי החלטת בית הדין במקרה הנדון כוללת שני חלקים: האחד, פרסום שמו של הסרבן ועצם סירובו, והשני – הפעלת ההרחקות נגד הסרבן. ביחס לחלק השני מדגיש בית הדין הגדול כי מדובר בהמלצה לציבור בלבד ואולם חרף זאת, ואף כי ברור לכל כי בית הדין לא יפעיל את פקודת ביזיון בית משפט נגד מי שלא קיבל את המלצתו, נראה כי הציבור אימץ את המלצת בית הדין במלוא העוז.

עד למועד כתיבת שורות אלו נמנע בית הדין להורות על מאסרו של סרבן הגט הנידון. יכול שהדבר נובע מהרצון לפעול לפי הכלל "הקל הקל תחילה" שניתן להניח כי הנחה את בית הדין בפעולותיו (ר' בג"ץ 7828/15 פלוני נ' ביה"ד הגדול) והדבר אף הולם את עיקרון המידתיות שבפסיקה. ואולם, אנו תקווה כי במידה והרחקות אלו לא יועילו, יפעיל בית הדין את מלוא הכוח שנתן לו המחוקק וימצא את הדרך להביא מזור לפרודתו של הסרבן.

עו"ד שי זילברברג הוא עורך דין במרכז לקידום מעמד האישה על שם רקמן, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן