ביהמ"ש קיבל את תביעתו של האמן גרשון קניספל נגד הריסת פסל-תבליט שיצר בשנות ה-60, שהושמד בטענה כי הוא מהווה סכנה לעוברי אורח. השופטת שושנה שטמר קבעה כי ניתן היה לנטרל את הסיכון גם ללא הריסתה המוחלטת של היצירה, שפגעה בזכות המוסרית של האמן, ולכן יש לפצות אותו גם על הפגיעה בכבודו ובמוניטין שלו שנגרמה מהשלכת היצירה כפסולת חסרת ערך
בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של אמן מתחום הפיסול המונומנטאלי, שפסל-תבליט שיצר בשנות השישים הוצב על חזית קיר בית הספר עירוני ה' בחיפה אך הושמד בשנת 2012 על ידי העירייה בטענה להיותו סכנה לעוברי אורח. השופטת שושנה שטמר קבעה כי אם נוצרה סיבה הולמת להסרת הפסל או להזזתו, היה על העירייה ליידע את התובע ולבצע את השינוי בהתייעצות עמו, אך חרף זאת היא לא הביאה מומחה למקום ולא פעלה לנטרל את הסכנה המיידית באופן זמני אלא בחרה להסיר את הפסל תוך כדי הריסתו המוחלטת ותוך פגיעה בזכותו המוסרית של התובע, הכוללת גם מצב של השמדת היצירה. לאור האמור, תשלם העירייה לתובע למעלה מחצי מיליון שקל בגין שווי התבליט, הפגיעה במוניטין ועוגמת הנפש שנגרמה לו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, גרשון קניספל, הוא אמן בעל שם ומוניטין בארץ ובחו"ל, בעיקר בתחום פיסול מונומנטאלי על קירות מבני ציבור. באמצע שנות השישים הוזמן התובע להקים פסל על חזית קיר בית הספר עירוני ה' בחיפה. הפסל נעשה בצורת תבליט שהורכב מ-154 לבני שמות שצופו בגלזורה באופן המשקף את קרני השמש. בתחילת 2012, הסירה עיריית חיפה את התבליט בטענה כי נוצרה סכנה בטיחותית חמורה לילדי בית הספר ולעוברי אורח בשל נפילת אריחים, אך לא הודיעה לתובע לפני הסרתו.
משנודע לתובע כי התבליט נעלם הוא הגיש את התביעה שבמסגרתה עתר לחייב את העירייה לאפשר לו לשחזר את התבליט ולהציבו על חזית קיר בית הספר על חשבונה, וכן לפצותו בגין פגיעה במוניטין ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. עוד טען קניספל כי יש לפסוק לו פיצויים נוספים על הפרת זכותו המוסרית ופיצויים עונשיים בגין השמדתו בכוונת זדון או ברשלנות חריגה וקיצונית, שפגעה ב"רוח העיר" ובזכותו של הציבור החיפאי ליהנות מיצירת אמנות שנראתה למרחוק והיתה אחד ממאפייני העיר. מטעמי אגרה, העמיד קניספל את תביעתו על סך של מיליון שקל.
העירייה הבהירה להגנתה כי היא פעלה בהתאם לחובותיה כרשות מקומית למנוע סכנה, שכן האריחים הנופלים היוו מפגע אשר חשף את העוברים והשבים, לרבות תלמידים ומורים, לסכנה מיידית. בנוסף טענה העירייה כי היא בעלת זכות היוצרים הראשונית-הכלכלית בתבליט מתוקף היותה מעסיקתו של התובע ומשום שהתבליט הוקם על ידיו במסגרת עבודתו. לדבריה, התובע עבד בעירייה בזמן יצירת התבליט כיועץ בענייני אומנות והיה עליו לבצע גם יצירות אומנות משלו עבורה
השופטת שושנה שטמר קיבלה את התביעה וקבעה כי מהעדויות עלה שככל הנראה הייתה קיימת סכנה לילדים ולעוברי האורח שניתן היה לנטרל אותה באופן זמני, עד לבירור מקצועי וטיפול מקצועי במטרד שלא חייב את הריסת הפסל כולו ובאופן מוחלט והרסני כפי שנעשה.
בכל הנוגע לבעלות על זכויות היוצרים בפסל, קבעה השופטת כי אין מחלוקת שהתובע היה עובד של העיריה בתקופה הרלוונטית, כך שנטל ההוכחה מוטל עליו שהוסכם אחרת. בעניין זה העדיף בית המשפט את גרסת התובע, וציין כי בשל התמחותו ביצירת פסלים מונומנטליים, שרובם מוצגים על קירות חיצוניים, היה עליו לאתר קירות הולמים למטרה זו, אולם לא סביר להניח שבמסגרת השעות המצומצמות שהועסק על ידי העיריה ובמשכורת בה הועסק נטל על עצמו לבצע גם את עבודת היצירה של פסלים כאלו. בנוסף, בדוח מהנדס העיר משנות השישים תוארה עבודתו של התובע כיועץ לענייני אומנות, וניתן להניח כי אם תפקידו כלל ייעוץ וביצוע יצירות משלו עבור העיריה לא היה התפקיד מוגדר כנוגע לייעוץ בלבד. בנוסף, סברה המומחית מטעם התובע כי אין זה סביר שבמוניטין שהיו לו קיבל עליו התובע לוותר על עצמאותו כאמן.
משנקבע כי התבליט הוזמן על ידי העירייה ולא בוצע במהלך עבודתו של התובע כיועץ אומנתי במשרה חלקית, נבחנו הזכויות של מי מהצדדים בתבליט בהתאם לכללים החלים לגבי "יצירה מוזמנת". בעניין זה צוין כי בחוק זכות יוצרים הישן לא נקבעו הוראות לעניין הזמנת יצירה ולפיכך יחול סעיף 5(1) בחוק זה לפיו היוצר היה הבעלים של היצירה מוזמנת אלא אם היה הסכם אחר. עם זאת, העירייה לא צירפה מסמך בכתב לעניין ההתקשרות בין הצדדים, כך שלפי הגישה הדורשת הסכמה מפורשת היא אינה יכולה להוכיח בעלות בזכות היוצרים הכלכלית. עוד קבע בית המשפט כי לא ניתן להסיק גם הסכמה משתמעת וכי סכום התמורה שניתן אינו מצביע באופן חד משמעי על זהות הבעלים בזכות. לאור האמור, נקבע כי זכות הבעלות ביצירה נותרה בידי התובע.
השופטת שטמר סברה כי היתה לעירייה זכות להציג את הפסל במקום שבו הוצב, להציגו לעין כל לתקופה בלתי מסויגת מראש וכן לטפל בו במיומנות על מנת לשמרו. אם נוצרה סיבה הולמת להסרתו או להזזתו, היה על העירייה ליידע את התובע על צורך זה ולבצע את השינוי בהתייעצות עמו או בדרך שהוא יבחר בה, כל עוד זו איננה מסכנת מי מאנשי העיר. במקום זאת, התנהלותה של העירייה הייתה בלתי סבירה, שכן היא לא הביאה מומחה למקום ולא פעלה לנטרל את הסכנה המיידית באופן זמני עד שהדברים יתבררו לאשורם אלא בחרה להסיר את הפסל תוך כדי הריסתו המוחלטת. משאין חולק כי העיריה פגעה בתבליט, היא הפרה את זכויות היוצרים הכלכליות של התובע בפסל.
אשר לזכות המוסרית, ציינה השופטת כי הסוגיה של הריסת יצירת אומנות לא נדונה רבות בפסיקה ואין הלכה מחייבת בנושא. בעניין זה, נסקרו פסקי דין קודמים שניתנו בסוגיה בישראל, מהם עלה כי גם השמדת יצירה היא פגיעה בזכותו המוסרית של היוצר. מנגד, צוין כי אמנת ברן להגנת יצירות ספרותיות ואומנותיות משנת 1886, אשר עיגנה את הזכות המוסרית, לא הורתה באופן מפורש כי השמדה נחשבת לפעולה הפוגעת בזכות המוסרית. למרות זאת, מקובל במרבית מדינות אירופה לראות בהשמדה כהפרת הזכות, כשלפי גישה זו העובדה שהיצירה חדלה מלהתקיים מהווה פגיעה, כיוון שהיא מונעת מהיוצר את האפשרות להציג את הרעיון וביצועו וכן מונעת ממנו להוכיח לעולם את יכולותיו המקצועיות ואת מודעותו העצמית. מכל מקום, במחלוקת האמורה צידד בית המשפט בדעות הפוסקים הישראליים שסברו כי גם השמדה גורמת לפגיעה בשמו ובכבודו של היוצר, וקבע כי זריקת היצירה כפסולת במקרה דנן מצביעה על כך שהיא לא נעשתה באופן מקצועי ושערכה הוא כה זניח עד שאין כדאיות לתחזקו. לפיכך, בוודאי שהתנהלות זו פוגעת בשמו, בכבודו ובמוניטין של היוצר.
בחישוב הפיצוי נקבע כי מלבד פיצוי על שווי התבליט, העומד על 433,920 שקל, על העירייה לפצות את האמן גם על הפגיעה במוניטין שלו בסך של 40 אלף שקל, ובסכום נוסף של 60 אלף שקל על עוגמת הנפש שנגרמה לו מהשמדת התבליט באופן כה רשלני.
