המערער שננטש על ידי משפחתו, אובחן כסובל מפיגור שכלי וגדל במוסדות טיפוליים הגיש תביעת רשלנות נגד המדינה, שבה טען בין היתר להזנחה חמורה במעון שבו גדל. ביהמ"ש העליון אישר כי התביעה התיישנה, אך חייב את המדינה בהוצאות גבוהות בנימוק שהדעת אינה נוחה מכך שהמערער יצא בידיים ריקות בנסיבות המיוחדות של המקרה
בית המשפט העליון דן בערעור על דחיית תביעת רשלנות בסך 40 מיליון שקל שהוגשה נגד המדינה ורשויות מוסמכות נוספות. התביעה גוללה מסכת חיים יוצאת דופן של אדם שננטש על ידי משפחתו לאחר לידתו, אובחן כסובל מפיגור שכלי וגדל במסגרת מוסדות טיפוליים עד שנקבע כי הוא אינו סובל מפיגור. בית המשפט העליון דחה את מרבית טענות המערער, למעט קיומו של מחדל הנעוץ בכך שלא הובא בפני ועדת אבחון שהייתה שוללת את היותו סובל מפיגור בשלב מוקדם יותר, אולם קבע כי ממילא יש לדחות את הערעור מחמת התיישנות. יחד עם זאת, מצא בית המשפט לחייב את המדינה בהוצאות משפט בסך רבע מיליון שקל לטובת המערער, בנימוק שהדעת אינה נוחה מכך שהמערער יצא בידיים ריקות בנסיבות המיוחדות של המקרה, ולאחר שתרם לבירור סוגיה ציבורית ולחידוד החובה החלה על המדינה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערער נולד בסוף שנות השישים לאם שילדה אותו מחוץ למסגרת הנישואין ונטשה אותו בבית החולים. במהלך שנות חייו הראשונות שהה המערער אצל משפחה אומנת, ולאחר מכן טופל במוסדות חוץ ביתיים מבלי שמשפחתו הביולוגית הייתה אתו בקשר כלשהו. בגיל שבע אובחן המערער כבעל פיגור שכלי ושובץ במעון "מקי"ם" (המשיב 6) לאחר שמשפחתו האומנת סירבה להמשיך ולגדלו. המערער המשיך להתגורר במעון שנים רבות, במהלכן שב ואובחן כמי שסובל מפיגור. בסוף שנות התשעים הובא המערער בפני ועדת אבחון שקבעה כי הוא אינו בעל פיגור שכלי, ובעקבות זאת עזב את המעון בגיל 30. כעשור אחר כך, איתר המערער את אמו הביולוגית ושני אחיו למחצה, אז הגישו כולם תביעת רשלנות בסך 40 מיליון שקל נגד הגורמים שהיו לשיטתם מעורבים במישרין או בעקיפין בטיפול בו, בפיקוח עליו ובאבחון מצבו במהלך השנים ובכלל זאת משרד הבריאות, האפוטרופוס הכללי, אקי"ם והמעון.
בלב התביעה עמד אבחונו השגוי של המערער בילדותו ובהמשך חייו כבעל פיגור שכלי, כשמלבד האמור נטען כי צוות ביה"ח "חטף" את המערער מידי אמו סמוך לאחר הלידה ומסר לה שהוא מת על רקע "מדיניות חשאית" שהונהגה בבית החולים לחטיפת תינוקות מידי אמהות לא נשואות והעברתם למשפחות נבחרות. לפיכך, נטען כי המשיבים אחראים הן כלפי האם, שסברה לכאורה כל השנים שהמערער מת, והן כלפי המערער שנאלץ לחיות במוסדות ונחסך ממנו לחיות עם משפחתו הביולוגית. עוד נטען כי המערער סבל במעון ממעשי אלימות קשים שננקטו נגדו, כמו גם מהזנחה, הרעבה, טיפול רפואי מזיק ותנאים פיזיים ירודים.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, וקבע בין היתר כי אין לקבל את טענות האם לפיהן היא הוטעתה לחשוב שבנה מת בלידה. לאחר בחינת חוות דעת המומחים הרפואיים מטעם הצדדים אימץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעם המדינה במכלול היבטיה וקבע כי אבחוניו של התובע לאורך השנים עלו בקנה אחד עם הידע ויכולות האבחון המקובלים, וככל שקיים פער בין האבחונים הרי שהוא נעוץ בעיקר בשינוי הגישה לגבי פיגור, וכן בשינויים שחלו בהגדרה שלו במהלך המאה העשרים. בנוסף, דחה בית המשפט את הטענות נגד שיבוצו של התובע במעון מקי"ם והתנאים בהם גדל שם, וקבע כי ממכלול הדברים עולה שהייתה זו האלטרנטיבה המיטבית עבורו באותה עת. לסיכום, נפסק כי המשיבים עשו כמיטב יכולתם והבנתם על מנת להעניק לתובע קורת גג, מזון, מלבוש, יחסי אנוש, חינוך, תרבות והכנה לחיים בהתחשב במגבלותיו ולכן התביעה נדחתה במלואה.
בית המשפט עליון דחה את הערעור אך פסק הוצאות לזכות המערער. השופט יצחק עמית קבע בפתח דברי וכי היה מקום לדחות את התביעה נגד המעון והמדינה מחמת התיישנות. השופט ציין כי מרוץ ההתיישנות התחיל בשנת 1999 והסתיים בתחילת שנת 2006, בעוד שהתביעה מטעמו של המערער הוגשה רק שנתיים אחר כך. לפיכך, משנקבע כי חלפה תקופת ההתיישנות לא ניתן להאריכה ללא עילה שבדין. על אף האמור, נוכח החשיבות הערכית והציבורית בבירור המקרה לגופו, קבע השופט כי הוא ימשיך לדון בערעור כסדרו. עוד נקבע כי על פני הדברים נראה שהמערער טוען טענות הפוכות: מחד לקבל קצבה כאדם בעל פיגור ולצד זאת להגיש תביעה נזיקית בטענה שהוא אובחן כמפגר בשגגה ונגרם לו עוול. עם זאת, גם בעניין זה היה מוכן בית המשפט להתעלם מטענת ההשתק השיפוטי תוך הכרה בנסיבותיו הייחודיות של המקרה.
טרם נדרש למקרה לגופו, הניח בית המשפט ארבע הנחות יסוד רלוונטיות: ראשית, כי לא עלה בידי המערער להוכיח את הטענות בדבר אלימות קשה, הזנחה שיטתית או טיפול פוגעני שמהם סבל בהיותו במעון. שנית, כי סטנדרט ההתנהגות הסביר הנדרש כיום מן הגורמים המטפלים בבעלי מוגבלויות גבוה יותר מרף ההתנהגות שלפיו תיבחן התנהלותם של המשיבים בפרשה זו, שכן אין לשפוט את המצב בשנות ה-70' וה-80' על פי הסטנדרטים המוכרים לנו כיום. שלישית, העובדה שבמהלך העשורים האחרונים חלו מספר שינויים בנושא אבחונו של אדם כבעל פיגור. ההנחה הרביעית היא כי גם לאחר שנשלל אבחונו של המערער כבעל פיגור שכלי, עדיין אין מחלוקת בדבר מגבלותיו בעיקר בתחום ההתנהגותי-תפקודי, וכל הגורמים המקצועיים שנדרשו לכך מסכימים כי גם כיום הוא זקוק למסגרת תומכת.
לגופו של עניין קבע בית המשפט כי טענותיו של המערער, בכל הנוגע לתביעה נגד האפוטרופסות, לא הוכחו ואין ממש בטענה כי האפוטרופסות פעלה לשם השאת רווח כספי ובניגוד לטובתו של המערער. גם טענותיו של המערער נגד המעון, שהעיקרית בהן היא הטענה להתעללות מתמשכת שחווה, לא הוכחו כפי הצורך. יחד עם זאת העיר בית המשפט כי תיאורו של בית המשפט קמא צייר תמונה ורודה מדי לגבי ההתנהלות הכללית של המעון, והדגיש כי נדרשת זהירות רבה בקביעות עובדתיות ונורמטיביות בנושא התנהלותו, מקום בו מדובר באירועים שהתרחשו לפני זמן רב ובמשך תקופה ארוכה. לפיכך, סבר בית המשפט כי כל שניתן לומר הוא שבאופן כללי לא תמיד התנהל המעון ללא דופי, אך מכאן לא נובע שנגרם למערער נזק ספציפי בר תביעה.
אשר לתביעה נגד המדינה, קבע בית המשפט כי גם אם נפל בהחלטה בדבר השמתו של המערער במעון פגם פרוצדורלי כזה או אחר, דבר שלא הוכח, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי ההחלטה בחטא יסודה וכי המערער זכאי לפיצוי עקב כך. בכל הנוגע לפיקוח על הנעשה במעון, ציין בית המשפט כי אמנם התיעוד אודות ביקורות שנערכו במעון הוא חלקי וקיים בעיקר החל משנות ה-90', אך לא ניתן לזקוף זאת לחובת המשיבים שכן ספק אם בשנות ה-70' וה-80' היה מקובל לתעד כל ביקורת, וגם אם כן סביר שדוחות הביקורת לא נשמרו עד למועד הגשת התביעה. זאת ועוד, על סמך התיעוד המוגבל קבע בית משפט קמא כי משרד הרווחה פיקח על המעון בתחומים שונים, וכן פיקח בהיבט המקצועי על הצוות החינוכי-טיפולי במעון לרבות עריכת ביקורות פתע וביקורות מתוכננות בכל שעות היממה. בנסיבות אלה, לא הוכחה התרשלות של המדינה בכובעה כמפקחת על הנעשה במעון. עוד נדחתה הטענה להתרשלות המדינה במינוי אפוטרופוס למערער, שכן גם אם התנהלותו של משרד הרווחה בהקשר זה עולה כדי התרשלות לא הוכח קשר סיבתי בינה לבין החלטת בית המשפט להיעתר לבקשה למינוי אפוטרופוס.
מנגד, מצא בית המשפט כי המדינה הפרה את חובתה להביא את המערער בפני ועדת אבחון כל שלוש שנים, כנדרש בסעיף 15(א) לחוק הסעד. עוד נקבע כי ניתן לשער שאבחון שהיה שולל כי המערער סובל מפיגור היה מוביל לעזיבתו את המעון, ולכן ניתן להניח שקיים קשר סיבתי בין מחדלה של המדינה שלא להפנות את המערער לוועדת אבחון לבין שהותו במעון בשנים האחרונות. בנוסף, היה בית המשפט מוכן להניח כי נגרם למערער נזק לא ממוני כתוצאה מהבאתו בפני ועדת האבחון באיחור, אולם מחסום ההתיישנות מוביל כאמור לתוצאה של דחיית הערעור.
על אף האמור, סבר השופט עמית כי הדעת אינה נוחה מכך שהמערער יֵצֵא בידיים ריקות לאחר הליך ממושך, שבמסגרתו עלה בידו להוכיח כי המדינה התנהלה כלפיו שלא כדין וגרמה לו נזק בר פיצוי. השופט ציין כי מרבית טענותיו של המערער אמנם נדחו, בפרט בהשוואה להיקף התביעה המקורית שהוגשה לבית המשפט קמא, אך יש להביע מורת רוח מכך שהמדינה לא מילאה את חובתה להביאו בפני ועדת אבחון פעם בשלוש שנים, כמתחייב מחוק הסעד. עוד הוסיף בית המשפט כי הקושי בהתנהלות המדינה לא נותר במישור התיאורטי בלבד, שכן בשים לב למצבו הגבולי של המערער ולמכלול נסיבותיו הפרטניות יש להניח שאילו היה נערך אבחון כדין, הוא היה זוכה להיות מודע לכך שהוא אינו מוגדר עוד כבעל פיגור שכלי וייתכן כי היה עוזב מוקדם יותר את המעון. בנסיבות אלה, ומאחר שהמערער תרם לבירור סוגיה ציבורית ולחידוד החובה החלה על המדינה, ראה בית המשפט לפסוק לטובת המערער הוצאות משפט עבור הדיון בשתי הערכאות על הצד הגבוה, על אף שמדובר בתוצאה חריגה.
לקריאה נוספת, ראו:
העליון מרסן את הערכאות הנמוכות: הפחית הוצאות מ-80 אלף שקל ל-10,000 שקל
ביהמ"ש: אין להגביל חיוב בהוצאות של מבטחים המסרבים להתפשר ללא הצדקה
