ביהמ"ש דחה את תביעת היורשים וקבע כי משהוסכם בין הצדדים בעת המכירה כי כספי התמורה הנמצאים בנאמנות יועברו למוכר רק בעת מסירת החזקה בנכס, ובפועל המנוח ויורשיו לא פעלו למסירת החזקה, זכאותם לקבלת התמורה לידיהם טרם התגבשה
בית משפט שלום דחה תביעת יורשי מנוח אשר חתם על הסכם למכירת נכס, להורות על ביטול הסכם המכר עם הרוכשים בטענה כי אלו לא שילמו את מלוא התמורה המוסכמת. השופטת אשרית רוטקופף קבעה כי משהוסכם בין הצדדים בעת המכירה כי כספי התמורה הנמצאים בנאמנות יועברו למוכר רק בעת מסירת החזקה בנכס, ובפועל הוא ויורשיו לא פעלו למסירת החזקה, הרי שהזכאות לקבלת התמורה לידיהם טרם התגבשה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המנוח שכר בשנות -50 נכס מחברת עמידר ובהמשך חתם עמה על הסכם לשכירות מוגנת. שנים אחר כך ביקש אחר לרכוש את הנכס והמנוח חתם עמו על זיכרון דברים למכירת הזכויות בנכס, שבמסגרתו הוסכם כי המנוח ירכוש את זכויות הבעלות בנכס מעמידר, והרוכש התחייב לשאת בתשלום לעמידר וכן בתשלום נוסף למנוח בגין זכויותיו.
בהמשך, חתם המנוח על הסכם עם הנתבעת, גיסתו של הרוכש, להעברת זכותו כדייר מוגן אליה. באותו מעמד חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת הנתבעת ועל תצהיר דייר יוצא. הנתבע, אחיו של הרוכש, הצטרף כרוכש בשלב מאוחר יותר למועד החתימה על ההסכם.
לאחר שהנתבעים שילמו את דרישת התשלום הסופית של עמידר, עורך הדין ששימש נאמן בעסקה יידע את המנוח כי ההליכים לקראת השלמת העסקה בוצעו והעסקה אושרה על ידי עמידר. נוכח האמור, התבקש המנוח לתאם מועד לצורך חתימה על מסמך המאשר את העברת החזקה בנכס שבנדון לידי הנתבעים. לאחר מכן, כרתה עמידר עם הנתבעים הסכם שכירות מוגנת לגבי הנכס.
חרף האמור, סירב המנוח למסור את החזקה בנכס והגיש תביעה לבית משפט השלום שבה טען כי הנתבעים ניצלו את מצבו לרעה בעת שהחתימו אותו על מכירת זכויותיו בנכס בסכום הנמוך מהתמורה שהוסכמה בזיכרון הדברים. עוד נטען כי הנתבעים לא שילמו תמורת העברת הזכויות בנכס, וכי נסיבות המקרה, לרבות היעדר ייצוג של המנוח ומודעות עורך הדין ששימש נאמן לקיומן של גרסאות קודמות להסכם המכר, מובילות למסקנה שההסכם נכרת בתנאי עושק ותוך הטעייתו של המנוח. על כן, עתר המנוח לקבלת פסק דין שיצהיר על בטלות הסכם המכר ושיקבע כי הזכויות בנכס שייכות לו.
הנתבעים טענו מנגד כי הם באו בנעלי הרוכש, לאחר שזה לא חפץ עוד ברכישת הנכס, מאחר שלא ניתן היה לרכוש את זכות הבעלות בו מעמידר. עוד נטען כי הנתבעים שילמו לעמידר את חלקה וכי חלקו של המנוח נותר בידי הנאמן לאחר שהוא סירב למסור לידם את החזקה בנכס. בפרט נטען כי לא התקיימו יסודות עילת העושק ולא הוכחה כל הטעיה. גם טענת המנוח למצב רפואי ושכלי ירודים לא נתמכה במסמך רפואי ותנאי העסקה לא הוכחו כגרועים באופן בלתי סביר.
בית משפט השלום דחה בפסק דינו את טענת יורשי המנוח בדבר מצבו הרפואי והמנטלי של המנוח בעת החתימה על הסכם המכר, ואת הטענה לפיה הנתבעים עשקו את המנוח וגרמו לו לחתום על ההסכם, כשהתמורה הנקובה נמוכה בהרבה מהסכום שסוכם בין הצדדים קודם לכן. כן נקבע כי התמורה האמיתית הינה זו שצוינה בזיכרון הדברים בסך של 180 אלף דולר ולא 60 אלף דולר כפי שנכתב בהסכם המכר. אשר על כן נקבע כי על הנתבעים להעביר את הסכום האמור ליורשי המנוח. הצדדים ערערו על פסק הדין – יורשי המנוח ערערו על אי קבלת תביעתם לביטול ההסכם והנתבעים מצדם ערערו על ההצהרה בדבר סכום התמורה שנקבע. ערעורי שני הצדדים נדחו.
עניינה של התביעה דנן בטענת יורשי המנוח כי הנתבעים הפרו הפרה בוטה של הסכם ההתקשרות, משלא שילמו את סכום התמורה שהועמד על ידי בית המשפט על 180 אלף דולר. על כן, התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי שיורה על בטלות ההסכם.
הנתבעים טענו מנגד כי על אף שנקבע בפסק הדין בהליך הקודם כי סכום התמורה האמיתית היא 180 אלף דולר, ולא כפי שצוין בהסכם, לא נקבעו כל קביעות אופרטיביות בעניין זה. לגרסתם, עם דחיית ערעורם באשר לסכום התמורה, הם הזדרזו והשלימו את סך התמורה שנקבעה לעורך הדין הנאמן. לטענת הנתבעים, אין כל ביסוס לטענת יורשי המנוח כי הסכום של 180 אלף דולר היה צריך להיות משולם עוד במעמד החוזה וכי משלא שולם במועד זה, מדובר בהפרת החוזה.
השופטת אשרית רוטקופף דחתה את התביעה וקבעה כי בית המשפט קיבל בהליך הקודם את עתירת המנוח והצהיר כי הסכום האמיתי של העסקה הוא 180 אלף דולר. אולם, קביעה זו נותרה ברמה ההצהרתית בלבד, ולא נקבעו לגביה הוראות נלוות. משזו נקודת המוצא, נקבע כי בחינת עילת הביטול עליה נסמכים יורשי המנוח בתביעתם דנן, ושמקורה בטענה לאי תשלום התמורה הנטענת, מחייבת את ההכרעה בשאלה העקרונית והבסיסית – האם יש בעובדה שהמנוח (והתובעים בעקבותיו), לא קיבלו לידיהם כספים כלשהם מהסכום הכולל אשר הופקד על ידי הנתבעים כדי להוות הפרה של ההסכם מצד האחרונים.
השופטת קבעה כי המסקנה המתבקשת במקרה זה היא כי על פי ההסכם בין הצדדים, רק בתמורה למילוי מלוא התחייבויות המנוח ובפרט קיומו של התנאי המהותי של מסירת החזקה בנכס – יועברו לידיו הכספים שהופקדו במנגנון הנאמנות שנקבע. היות שבפועל המנוח ויורשיו לא פעלו למסירת החזקה בנכס, הזכאות לקבלת התמורה לידיהם טרם התגבשה.
