חדשות

ביהמ"ש קבע כי הכתבות האמורות עלו כדי לשון הרע וכי הן התבססו לכל היותר על חשדות בדבר פגיעה בקטינות, אך הנתבעים כשלו להוכיח שאותם אירועים שאליהם התייחסו הפרסומים אכן אירעו בפועל. עוד נקבע כי הפרסומים נעשו בחוסר תום לב, שכן תוכנם כלל מידע לא רלוונטי וחרג מהנדרש והנתבעים לא נקטו אמצעים סבירים כדי לוודא שפרטים מהותיים בהם הם אמת

בית משפט השלום קיבל את תביעתו של תושב המתגורר ביישוב עלי שביהודה ושומרון, וחייב את ועד הישוב ומספר מתושביו לפצותו ב-150 אלף שקל בגין שלוש כתבות שפורסמו בעיתון המקומי של היישוב אשר ייחסו לו פגיעות מיניות בילדים. השופטת תמר בר אשר צבן קבעה כי הכתבות האמורות עלו כדי לשון הרע נגד התובע, וכי לכל היותר עלה בידי הנתבעים לבסס את העובדה שהיו חשדות בדבר פגיעת התובע בקטינות, אך הם כשלו להוכיח כי אותם אירועים שאליהם התייחסו הפרסומים אמנם אירעו בפועל. כן נקבע כי הפרסומים נעשו בחוסר תום לב, שכן תוכנם כלל מידע לא רלוונטי, חרג מהנדרש והנתבעים לא נקטו אמצעים סבירים כדי להיווכח שפרטים מהותיים בהם הם אמת. נוסף לחיוב בפיצוי, חויבו הנתבעים לפרסם מודעת התנצלות בגודל של שליש מהעמוד הראשי של העיתון.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הישוב עלי הוא ישוב קהילתי הממוקם בדרום השומרון בתחומי המועצה האזורית מטה בנימין. בישוב גרות כ-800 משפחות והוא מנוהל על ידי ועד יישוב הנבחר מבין תושביו (הנתבע 1). התובע הגיע להתגורר בישוב לאחר שהקשר בינו לבין משפחתו נותק, ובשנים הראשונות התגורר במבנה שהועמד לרשותו על ידי המכינה הקדם צבאית בישוב. נוכח מצבו האישי וניתוקו ממשפחתו, קיבל התובע סיוע ממשפחות רבות ביישוב, שבין השאר נהגו להזמינו להתארח בביתן בארוחות חג ושבת ואף במהלך השבוע. במהלך השנים האחרונות, בחר התובע לגור בפאתי היישוב במבנה המצוי מחוץ לתחומיו, כשאין חולק שילדי היישוב נהגו לבוא לבקרו והוא מוכר כמי שמתחבר לילדים ומשחק עמם. כן אין מחלוקת שהתובע נעצר ונחקר מספר פעמים על רקע חשדות לפגיעה ברכוש של פלסטינים, ואף הורחק משטח הישוב למשך כחצי שנה. לעמדת הנתבעים, התנהלות התובע זכתה לסיקור עיתונאי נרחב בגדרו הוצג כ"תושב עלי" העוסק בפשעי שנאה, פגעה קשות בשמם הטוב של היישוב ותושביו שהם אנשים שומרי חוק התורמים למדינה ולחברה ומתרחקים מקיצוניות.

התביעה שהגיש התובע, באמצעות עו"ד אייל אבידן, עסקה בשלושה פרסומים שנעשו בעיתון המקומי "עליתון", המופץ מדי שבוע לכל תושבי עלי, אשר לטענת התובע הוציאו את דיבתו והציגו אותו כמי שמבצע מעשים מגונים בילדי היישוב. כן הוגשה התביעה בגין פרסום נוסף, שנעשה לטענת התובע לאחר הפרסום הראשון בעיתון, על ידי הנתבעת 9 שהתקשרה אל תושבים רבים ביישוב וסיפרה כי הכתבה התייחסה אל התובע וכי יש להזהר ממנו.

הנתבעים לא חלקו על הפרסומים בעיתון אך טענו כי עומדת להם הגנת אמת בפרסום ותום הלב. בין היתר ציינו הנתבעים כי שמו של התובע נזכר רק בפרסום אחד, וכי אין יריבות בין התובע לבין מקצת הנתבעים, וכי ממילא לא הוכח שנגרם לו נזק.

השופטת תמר בר אשר צבן קבעה כי יש לחייב את הנתבעים בפיצוי התובע ואף בפרסום התנצלות, אך דחתה את התביעה בכל הנוגע לפרסום בעל פה וקבעה כי התובע לא הביא כל ראיה להוכחת פרסום זה ולא הזמין אף לא עד אחד שיתמוך בטענתו בדבר אותן שיחות טלפון.

אשר לשני הפרסומים הראשונים בעיתון, קבעה השופטת כי הם עולים כדי לשון הרע, שכן פרסום אודות אדם המייחס לו חשדות לפגיעה מינית בקטינות שבגינה אף נעצר מהווה פגיעה העלולה לבזות, להשפיל או לשים את האדם בו מדובר מטרה לשנאה ולבוז. זאת, אף אם הצירוף "פגיעה מינית" לא נאמר מפורשות בשני הפרסומים.

השופטת הבהירה כי הפרסומים האמורים עולים כדי לשון הרע נגד התובע אף ששמו לא צוין בהם, מהטעם שבין במועד הפרסום ובין במועד סמוך נודע לרבים מהיישוב כי מדובר בתובע. גם הנתבעים לא חלקו על כך שאנשי היישוב או למצער חלקם ידעו כי הפרסומים עוסקים בתובע, ובכל מקרה נוכח הפרסום השלישי שחשף את זהותו של התובע בדיעבד כמי שהפרסומים הקודמים התייחסו אליו – לא ניתן עוד לחלוק על כך שהפרסומים יוחסו לו וכי הדברים היו ידועים לרבים. לכך, הוסיף בית המשפט את העובדה שבמועד הפרסום הראשון התובע נעצר והורחק מהיישוב על רקע חשדות לגרימת נזקים לרכוש פלסטיני, כך שסמיכות הזמנים בין הפרסום להרחקה הוביל לכך שאנשים רבים ביישוב הבינו כי הפרסומים אודות הפגיעה בקטינות עסקו בו. נוכח המסקנות בדבר שני הפרסומים הקודמים, סבר בית המשפט כי קשה לחלוק על כך שגם הפרסום השלישי, שכאמור חשף את שמו של התובע, מהווה אף הוא לשון הרע נגדו.

השופטת דחתה את טענת הנתבעים כי עומדת להם הגנת אמת בפרסום וקבעה כי מעבר לעדויות של האבות של שלוש הקטינות שבהן כביכול ביצע התובע את המעשים הנטענים, שבחלקן אף היו עדויות מפי השמועה, לא הובאו ראיות ממשיות לביסוס הדברים. מנגד, התובע העיד האריכות רבה על הדברים והשיב לשאלות רבות בנושא, וניכר כי דבריו הם דברי אמת. בנוסף, אין מחלוקת על כך שהמשטרה והפרקליטות סברו כי אין ראיות מספיקות להאשמת התובע במעשים שיוחסו לו, ומעבר לכך אף נראה שלו הוגשה תביעה אזרחית נגד התובע בגין המעשים – לא היה די בראיות שהובאו כדי לבסס את אותה תביעה על פי הנטל הנדרש במשפט האזרחי. במצב דברים זה, קבעה השופטת, לכל היותר עלה בידי הנתבעים לבסס את העובדה שהיו חשדות בדבר פגיעת התובע בקטינות, אך הם כשלו להוכיח כי אותם אירועים אליהם התייחסו הפרסומים אמנם אירעו בפועל, כשכידוע המרחק בין חשד למעשה לבין ביצועו בפועל עשוי להיות כה רב.

עוד צוין כי אף שבפרסום השלישי נאמר כי החקירה לא הובילה לפתיחת הליך משפטי, הרי שבסוגריים נוספה הערה לפיה מדובר ב"שטח אפור", שלשיטת בית המשפט מטרתה לרמוז כי המעשים שיוחסו לתובע אכן נעשו גם אם לא הוגש נגדו כתב אישום. זאת ועוד, בפרסום לא נאמר כי התיק נסגר בשל היעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין, ולכן ממילא הגנת האמת בפרסום אינה מתקיימת. לאור האמור, נקבע כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח שהעובדות המהותיות אשר היוו לשון הרע על התובע הן נכונות ומשקפות את האמת, ועל כן אין צורך לבחון האם מתקיים עניין ציבורי בפרסומים.

בכל הנוגע להגנת תום הלב, קבעה השופטת כי גם בהנחה שחלה על הנתבעים "חובה מוסרית או חברתית" לפרסם את הדברים ולהזהיר את ציבור ההורים, ואפילו אם בשל אופיו של הישוב ומספר תושביו לא היתה דרך אחרת לפרסם את הדברים – עדיין מתעוררים קשיים שאינם מאפשרים לקבל את ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק. זאת, שכן תוכן הפרסום שכלל כאמור עובדות לא נכונות, ובכלל זאת דבר מעצרו של התובע שכלל לא היה קשור לנסיבות הפרסום. הפרסום אף כלל מידע לא רלוונטי וחרג מהנדרש. הקושי השני נוגע לכך שהנתבעים לא נקטו אמצעים סבירים כדי להיווכח שפרטים מהותיים בפרסומים הם אמת, וגם טענתם כי הדברים שפורסמו היו על סמך מידע שהתקבל משוטרים לא הוכחה. מאותם טעמים, הגיע בית המשפט למסקנה דומה גם ביחס להגנת סעיף 15(3) לחוק העוסקת ב"הגנה על עניין אישי כשר".

אשר לזהות הנתבעים החבים בפיצוי התובע, קבעה השופטת בר אשר צבן כי אין חולק שוועד הישוב הוא האחראי על פרסום העיתון ולשלושת הפרסומים מושא התביעה. בדומה, אין מחלוקת על אחריותו של יו"ר ועד הישוב (הנתבע 2). כן נקבע כי גם חברי "צוות הרווחה" בישוב, שנזכרו בפרסומים ושהחליטו ליידע את הציבור לגבי האירועים, חבים בפיצוי.

בכל הנוגע לסכום שייפסק לתובע, קבעה השופטת כי אין לקבל את טענות התובע לפיהן הפרסום פורסמו "בכוונה לפגוע", שכן הרושם העולה מעדויות הנתבעים הוא שהם היו משוכנעים שהפרסומים משרתים את אינטרס הציבור. עם זאת, אף שכוונותיהם היו טובות הם כשלו בישומן בכך שלא נתנו מספיק את דעתם לחובתם לוודא כי הפרסומים הם אמת. בהתאם לכך, ונוכח העובדה שיש בשלושת הפרסומים משום לשון הרע ברף הגבוה, נפסק לתובע פיצוי בסך 150 אלף שקל, והנתבעים חויבו בפרסום מודעת התנצלות בעמוד הראשי של העיתון, בגודל של שליש העמוד.

ת"א 36757-04-12