כאשר בני הזוג השקיעו יחד כספים שאין ספק כי הם משותפים, הדבר משמש כראיה כלשהי לשיתוף בנכס החיצוני. בהתאם לנסיבות, נקבע לעיתים שיתוף בעליית ערך הדירה עקב ההשקעה או השיפוץ, גם כאשר נקבע כי הדירה עצמה לא משותפת. עו"ד אריאל דרור מסביר מה צריך להוכיח ומה קובעת הפסיקה
סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע כי נכס שהיה למי מבני הזוג ערב הנישואין או נכס שניתן למי מהם במתנה או בירושה במהלך הנישואין אינו משותף. נכסים מסוג זה מכונים "נכסים חיצוניים", מאחר שעל פי לשון החוק הם חיצוניים למסת הנכסים המשותפת.
ההיגיון העומד מאחורי סעיף 5 הוא כי מאחר שמדובר בנכסים שלא נצברו ביגיעה משותפת של שני בני הזוג, הם אינם אמורים להיות משותפים ואינם אמורים להתחלק בין הצדדים. אולם, מהפסיקה הענפה בשנים האחרונות אנו למדים כי למעשה לא ניתן כלל להסתמך על לשון החוק כפשוטה. נכסים שאמורים להיות חיצוניים ורשומים על שם צד אחד בלבד נקבעו כמשותפים, במידה זו או אחרת (היינו, לא בהכרח מחצה על מחצה). זאת, בהתאם לדין הכללי, עיקרון תום הלב, קיום מצגי שיתוף וכיוצ"ב.
בבע"מ 1398/11 קבע כב' השופט עמית קריטריונים לבחינת שיתוף בנכס חיצוני, בכל הנוגע לדירה, לרבות:
1. האם הדירה נתקבלה במהלך הנישואין או לפניהם
2. האם היא נתקבלה במהלך הנישואין מכוח מתנה או ירושה.
3. האם לבן הזוג האחר דירה אחרת או נכס חיצוני אחר רשום על שמו
4. כמה זמן הדירה רשומה רק על שם בן זוג אחד, וכמה זמן גרו בה
5. התנהלות הצדדים – לרבות אמירות של שיתוף
6. האם הושקעו כספים משותפים בנכס
בפסיקה אף נשאלה השאלה מה קורה אם ישנו נכס שאינו אמור להיות משותף, לדוגמה, דירה שנתקבלה בירושה במהלך הנישואין, הרשומה על שם מקבלה בלבד, הצדדים לא גרים בה, ואין כל מצג של שיתוף לגביה, אולם נעשתה בו השקעה. ניטול דוגמה של בעל שקיבל בירושה דירה מאביו, רשם הדירה על שמו ומשכיר אותה. הכספים מגיעים לחשבון על שמו בלבד. בשלב מסוים, הוא מחליט לשפץ את הדירה, ולשם כך מושך כספים מהחשבון המשותף. גם אם נאמר כי הדירה הינה של הבעל בלבד, יש לשאול האם עלית ערך הדירה עקב השיפוץ משותפת.
על פי הפסיקה, כאשר בני הזוג השקיעו יחד כספים שאין ספק שהם משותפים, הדבר שימש כראיה כלשהי לשיתוף בנכס החיצוני. בהתאם לנסיבות, נקבע לעיתים שיתוף בעליית ערך הדירה עקב ההשקעה או השיפוץ, גם כאשר נקבע כי הדירה עצמה לא משותפת.
כך, לדוגמה, תמ"ש 9250-11-08 עסק במקרה בו אם נתנה לבנה דירה במתנה, ובני הזוג גרו שם 14 שנה. האישה טענה כי היא זכאית למחצית הדירה. ביהמ"ש בחן את הנסיבות וקבע כי האישה כשלה להוכיח כוונת שיתוף של הבעל בדירה, בעיקר מאחר שחיי הנישואין לא היו הרמוניים כלל ולמעשה כללו טענות רבות לאלימות, ואף לא היה להם חשבון משותף.
אולם, מאחר שהוכח כי בני הזוג קבלו מאמו של הבעל כספים לשיפוץ הדירה, כאשר הכספים נתנו לשניהם יחד, האישה זכאית למחצית ההשבחה של הבית עקב השיפוץ. כלומר, האישה לא הוכרה כבעלים של חלק מהדירה, אולם היא כן זכאית לסכום מסוים משוויה, וליתר דיוק מחצית ההשבחה שנוצרה עקב השיפוץ.
תמ"ש 21342/04 א"ש נ' ד"ש עסק בנושא השבחה של כספי ירושה. בית המשפט קבע כי על מנת ליתן לטוען לזכות בכספים חלק מהם, עליו להוכיח כי נכסי הירושה אכן השביחו בתקופה הרלוונטית, וכי השבחה זו היא תוצר של עבודה ממשית שהשקיע במהלך הנישואין. באותו מקרה, נדחתה טענת הבעל לזכאות בכספים או להשבחה, מאחר שהוא כשל בנטל ההוכחה האמור.
על כן, חשוב לדעת כי אין לשלול שיתוף בפירות הנכס החיצוני או השבחתו, גם אם הנכס עצמו אינו משותף, ובמקרה בו הוכחה השקעה משותפת בנכס לא משותף, כאשר ההשקעה גרמה לעלית ערכו – הרי שבהחלט יתכן כי בית המשפט יקבע כי עליית ערך זו הינה משותפת.
עו"ד אריאל דרור הוא מומחה לדיני משפחה ומחבר הספר "חלוקת רכוש בהליך גירושין"
