המערער נהג להגיש בקשות לקבלת היתרי העסקה לעובדים פלסטינים, לבטל את ההיתרים ימים ספורים לאחר הנפקתם ולגבות כספים עבור כך. זאת, תוך פעולה בשם מעסיקים ללא הרשאתם ואף ללא ידיעתם. ביהמ"ש הפחית חצי שנת מאסר מתוך חמש השנים שנגזרו עליו נוכח חזרתו מהערעור על הכרעת הדין, דבר שניתן לראות בו כקבלת אחריות על מעשיו
בית המשפט העליון הקל בעונשו של שלמה כהן, שהורשע בשורת עבירות מרמה, זיוף, שוחד, עבירות מס והתחזות בפרשת "גבול בטוח" שעניינה בסחר שיטתי בהיתרי העסקה כוזבים לעובדים מהרשות הפלסטינית בין השנים 2007-2010, תוך העלמת הכנסות ומתן שוחד לעובדות מדינה שסייעו לו בדבר. השופט אורי שהם קבע דחה את טענותיה של המדינה על הרשעתו של כהן בעבירה מרובת פריטים, וקבע כי אין להחמיר בעונשו. מנגד, ראה השופט להפחית חצי שנת מאסר מתוך חמש השנים שנגזרו עליו, נוכח חזרתו מהערעור על הכרעת הדין, דבר שניתן לראות בו כקבלת אחריות על מעשיו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערער הורשע לאחר ניהול הוכחות בשורה של עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, מרמה, זיוף, שוחד, התחזות, עבירות לפי חוק הכניסה לישראל ועבירות מס לפי פקודת מס הכנסה וחוק מס ערך מוסף. עניינן של העבירות בפרשה שזכתה לכינוי "גבול בטוח" אשר עסקה בסחר בהיתרי העסקה כוזבים לתושבי הרשות הפלסטינית במהלך השנים 2007-2010. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימש המערער כמזכיר ועד הישוב עזריקם והיה ידוע ברבים כאדם בעל השפעה וקשרים בקרב גורמים שונים ובכירים ברשויות המדינה והשלטון המקומי. עד לשנת 2005, הוגדר המערער כמעסיק הזכאי לקבל היתר להעסקת עובדים תושבי הרשות הפלסטינית, אך בשנה זו בוטלה זכאותו והוא התקיים מקצבת נכות ואף הוכרז כחייב מוגבל באמצעים.
בעקבות ביקורת יזומה שערכה יחידת הפיקוח של משרד הפנים בשיתוף משמר הגבול באתר בניה בבית שמש, אותר עובד תושב חברון שהחזיק היתר העסקה מבוטל. מחקירתו של העובד התברר כי הוא אינו מכיר את המעסיק ששמו צוין בהיתר שאחז, וכי למעשה רכש את ההיתר תמורת כמה אלפי שקלים. לאחר שהתברר כי בחודשים שקדמו לכך נתפסו עובדים נוספים שאחזו בהיתרי העסקה בלתי תקפים על שמו של אותו מעסיק, נחקר המעסיק ומסר בחקירתו כי המערער עושה שימוש בשמו לצורך קבלת היתרי העסקה לפלסטינים. בסופו של יום, ובעקבות חקירה סמויה וגלויה של משטרת ישראל, בוצע גל מעצרים נרחב הן בתחומי הרשות והן בתחומי ישראל, שבמסגרתו נעצרו עשרות חשודים והוגשו כתבי אישום הן נגד עובדים פלסטינים שרכשו את ההיתרים המזויפים, הן נגד מי שתיווכו בין העובדים למערער, והן נגד המערער ושתי עובדות מדינה שהודו בהסדר טיעון כי סייעו לו בהוצאת ההיתרים תמורת טובות הנאה.
במסגרת הכרעת הדין קבע בית המשפט כי המערער נהג להגיש בקשות לקבלת היתרי העסקה לעובדים פלסטינים, לבטל את ההיתרים ימים ספורים לאחר הנפקתם, ולגבות כספים עבור כך. זאת, תוך פעולה בשם מעסיקים ללא הרשאתם ואף ללא ידיעתם, הצגת מצג שווא למדינה אודות זהות המעסיק של העובד וכי ההיתר יעמוד בתוקפו.
עוד נקבע כי המערער ידע שהוא פועל תוך ביצוע מעשי מרמה וכי פיתח שיטה מתוחכמת להנפקת למעלה מאלף היתרים, אשר אפשרה למאות עובדים פלסטינים להיכנס לתחומי המדינה ללא היתר. נוסף לאמור, הוכח שהמערער ביצע עבירות זיוף ביחס לשימוש בשמם ובחתימתם של שני מעסיקים מבלי שניתנה לו הסמכה לכך, וכי עשה שימוש במסמכים המזויפים שיצר על ידי הגשתם לרשויות המדינה. בעקבות ההרשעה, גזר בית המשפט על המערער עונש של חמש שנות מאסר בפועל, הפעלת מאסר מותנה בן ארבעה חודשים שירוצה בחופף, קנס כספי של 100 אלף שקל ומאסרים על תנאי. עוד הורה בית המשפט על חילוט רכבו של המערער ושיקים שנתפסו ברשותו. על פסק הדין ערערו הן המדינה והן המערער.
השופט אורי שהם קבע כי יש להקל במעט בעונשו של המערער אך לדחות את ערעורה של המדינה נגד הרשעתו של בעבירות מרובות-פריטים להבדיל מעבירות נפרדות בגין כל אחד מהיתרי ההעסקה שהוצאו בפועל. השופט ציין כי בנסיבות מסוימות ניתן לצרף מספר פריטים נפרדים של אותה עבירה כך שהנאשם יורשע בסופו של יום בעבירה אחת, להבדיל מהרשעתו במספר עבירות (כמספרם של הפריטים). עם זאת, תנאי מרכזי להחלת דוקטרינה זו הוא שרצף פריטי העבירה אותם ביצע הנאשם יהא מאופיין במחשבה פלילית אחת המשתרעת על כל אחד ואחד מהפריטים, באופן שניתן לראות את כלל המעשים כמכלול אחד. עוד צוין בהקשר זה כי חשיבות ההבחנה בין עבירה אחת מרובת פריטים לבין מספר עבירות נפרדות נוגעת בעיקרו של דבר בסוגיית הענישה, שכן כאשר מדובר בהרשעה בעבירה אחת, גם כזו שהיא מרובת פריטים, מוגבל בית המשפט להטלת העונש המירבי הקבוע בצידה של עבירה זו. לעומת זאת, כאשר מדובר בנאשם אשר הורשע במספר עבירות נפרדות, ניתן בעיקרון לגזור עליו עונש נפרד בגין כל עבירה (באופן חופף או מצטבר).
השופט שהם הגיע למסקנה כי בדין קבע בית המשפט קמא שיש לראות במעשיו של המערער משום "תכנית עבריינית אחת" המצדיקה את הרשעתו בעבירה מרובת פריטים וציין כי בית המשפט הגיע למסקנתו זו נוכח העובדה שהמערער פעל להנפיק היתרי תעסוקה ולסחור בהם, מבלי ששינה באופן מהותי את שיטת הפעולה שלו. המעשים נמשכו על פני כשלוש שנים, כאשר משך הזמן שחלף בין פריט לפריט אינו רב ונשמר רצף אחד של אירועים דומים במישור הזמן. גם האינטרס החברתי המוגן בפני העבירות שביצע המערער, מאפשר לדעת בית המשפט את צירופם של כלל הפריטים לכדי עבירה אחת מרובת פריטים.
בהמשך, דחה בית המשפט את ערעורה של המדינה על זיכויו של המערער מעבירת הלבנת ההון, וכן את עררו של המערער בעניין חילוט השיקים.
במסגרת הערעורים ההדדיים על מידת העונש, קבע השופט כי מדובר בעונש ראוי ומאוזן שאין להחמירו, כעמדת המדינה. מנגד, סבר השופט שהם כי יש להתערב במידת מה בעונש המאסר שהושת על המערער, וזאת נוכח חזרתו מהערעור על הכרעת הדין, דבר שיש לראותו כקבלת אחריות על מעשיו גם אם נעשה רק בשלב הערעור. נוכח האמור, הפחית בית המשפט שישה חודשי מאסר מתקופת מאסרו של המערער, כך שבמקום חמש שנים שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי ירצה 4.5 שנות מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם ללא שינוי.
