הנאשם טיפל במתלונן במשך 12 שנה וניצל את התלות שפיתח בו כדי לקחת ממנו כספים ולהעביר לרשותו ולשימושו נכסים שונים של המתלונן. ביהמ"ש הבהיר כי מצופה מפסיכיאטר ותיק שידע לעשות את ההבחנה המקובלת בין יחסי מטפל-מטופל לבין יחסי חברות, וכי מצב כלכלי קשה אינו מהווה ראשית הצדק לניצול ציני ומחפיר של המתלונן הנשען למחייתו על קצבה זעומה ממשרד הביטחון
בית משפט השלום גזר 20 חודשי מאסר על פסיכיאטר ותיק שהורשע בעבירות עושק והטרדת עד כלפי נכה צה"ל שבו טיפל במשך למעלה מ-12 שנה. הנאשם, ריצ'רד אברהם שיפר, שכיהן כמנהל מרפאה לבריאות הנפש שסיפקה שירותי טיפול למשרד הביטחון, ניצל את תלותו של המתלונן בו כדי לקבל ממנו מתנות כספיות שונות ולהעביר לרשותו ולשימושו נכסים בבעלותו. השופטת שרית זמיר קבעה כי פנייתו של הנאשם אל המתלונן כחלק מהתנהלות שאותה הוא תפס כמקובלת בין חברים היא בלתי מתקבלת על הדעת ואף מקוממת, שכן מצופה מפסיכיאטר ותיק ומוכר במסגרות בריאות הנפש הציבוריות והפרטיות בישראל שיידע לעשות את ההבחנה המקובלת בין יחסי מטפל-מטופל לבין יחסי חברות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנאשם הוא רופא מומחה בפסיכיאטריה אשר שימש במועדים הרלוונטיים כמנהל המרפאה לבריאות הנפש למבוגרים בנתניה וריכז את הטיפול בנכי צה"ל. מדובר במרפאה שהיא שלוחה של המרכז הרפואי הממשלתי לבריאות הנפש "לב השרון" ומשמשת כספק של משרד הביטחון המשלם עבור הטיפולים בנכי צה"ל. מכוח האמור, היה הנאשם "עובד ציבור" כהגדרתו בסעיף 34כד(1) לחוק העונשין.
בשנת 2002 הופנה המתלונן, נכה צה"ל הסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית ומהפרעות נפשיות אחרות בעקבות פציעתו במלחמת יום הכיפורים, על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון, לטיפולו של הנאשם, וזה טיפל בו עד שלהי שנת 2013. במסגרת התוכנית הטיפולית, ביקר המתלונן במרפאתו של הנאשם באופן קבוע לשם קבלת טיפול ומעקב אחר מצבו הבריאותי, כאשר הטיפול היה חלק מתפקידו של הנאשם כעובד הציבור והוא לא צריך היה לקבל מהמתלונן שכר כלשהו. בעקבות מות אמו ונכדו, מאורעות שהשפיעו עליו והחמירו את מצבו הנפשי, פיתח המתלונן תלות בנאשם וזה מצדו ניצל מצב דברים זה כדי לקחת מהמתלונן מתנות כספיות שונות ולהעביר לרשותו ולשימושו נכסים שבבעלותו.
כך, בין היתר, נהג הנאשם לבצע "ביקורי בית" שבמסגרתם טיפל הן במתלונן והן בבת זוגו ובבנה, כאשר אלו כללו מעקב רפואי אחר מצבם של השלושה, טיפולים תרופתיים וכתיבת מכתבים לביטוח לאומי. במסגרת ביקורים אלו נתן המתלונן כספים לנאשם, לאחר שזה התלונן רבות בפניו אודות מצבו הכלכלי העגום. בנוסף, נטל הנאשם לשימושו הפרטי את רכבו של המתלונן שאותו רכש בסיוע משרד הביטחון, עשה בו תאונות שוב ושוב ודרש מהמתלונן לשלם עבור הנזקים הישירים והנלווים כתוצאה מאותן תאונות. לא זו אף זו, הנאשם סירב להחזיר למתלונן את הרכב למרות בקשותיו והפצרותיו החוזרות ונשנות, עד אשר ימסור לו סכום של 1,000 דולר. במהלך תקופה זו נאלץ המתלונן להשתמש בתחבורה ציבורית.
על פי האישום השני, לאחר שנערך לו שימוע לפני העמדתו לדין שלח הנאשם למתלונן שני מסרונים מטרידים במטרה לגרום לו לחזור בו מהדברים שמסר בחקירתו.
הנאשם הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן שייחסו לו עבירות עושק והטרדת עד.
השופטת שרית זמיר גזרה על הנאשם 20 חודשי מאסר בפועל, מאסרים על תנאי, פיצוי כספי בסך של 45 אלף שקל למתלונן וקנס בגובה 5,000 שקל. השופטת קבעה כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים הייתה משמעותית, מוחשית וממשית העולה כדי רף חומרה עליון, שכן אין צורך להכביר במילים בדבר חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, עת ניצל באופן ציני וקר את מצוקת המתלונן בהיותו מודע למצבו הבריאותי והנפשי הקשה כדי לקבל מהמתלונן הטבות שאינן מגיעות לו כדין. לפיכך, האינטרס הציבורי מחייב להעניש את העבריינים בצורה מרתיעה כדי למנוע הישנותם של מעשים כדוגמת אלו.
השופטת ציינה עוד כי הנאשם טיפל במתלונן במשך למעלה מ-12 שנה, במהלכן חווה המתלונן טרגדיות אשר החמירו את מצבו הנפשי ופיתח תלות בנאשם וחרדות שמא הוא ינטוש אותו ויפסיק לטפל בו, ועל רקע זה היה נכון למלא את כל רצונותיו ובקשותיו. אלה, לצד כשל ערכי של הנאשם שבא לידי ביטוי בטשטוש גבולות המותר והאסור, אפשרו את ניצול יחסי התלות לביצוע עבירות חמורות ומתמשכות כלפי המתלונן. עוד הוסיפה השופטת כי פנייתו של הנאשם אל המתלונן כחלק מהתנהלות שאותה הוא תפס כמקובלת בין חברים היא בלתי מתקבלת על הדעת ואף מקוממת. הובהר כי מצופה ממי שהוא פסיכיאטר ותיק ומוכר במסגרות בריאות הנפש הציבוריות והפרטיות בישראל שיידע לעשות את ההבחנה המקובלת בין יחסי מטפל-מטופל להם הוא נדרש במסגרת עיסוקו לבין יחסי חברות. לפיכך, אף אם הנאשם נקלע למצב כלכלי קשה, אין הדבר מהווה ראשית הצדק לניצול ציני ומחפיר לאורך שנים של המתלונן אשר נשען למחייתו על קצבה זעומה ממשרד הביטחון, בעוד הנאשם, בהיותו פסיכיאטר בכיר, נהנה ממשכורת קבועה וגבוהה ומהכנסה נוספת מעבודתו במגזר הפרטי.
השופטת זמיר ציינה כי הנאשם לא טרח להשיב למתלונן ולו אגורה שחוקה אחת, ולפיכך לא ניתן לזקוף לזכותו כל ניסיון להטבת נזקיו כחלק מלקיחת האחריות על מעשיו. לאור האמור, ולאחר בחינת מדיניות הענישה הנוהגת, נקבע מתחם העונש ההולם את עבירת העושק בנסיבות המקרה בין 10 ל-30 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. בכל הנוגע לעבירת הטרדת העד, מתחם העונש ההולם נקבע כמאסר על תנאי ולצדו ענישה נלווית בדמות קנס ופיצוי.
בגזירת העונש בתוך המתחם שנקבע, התחשבה השופטת לקולא בעיקר בהיעדר עבר פלילי, פועלו הציבורי של הנאשם לאורך השנים, חלוף הזמן, ההודיה באשמה, מצבו הבריאותי והנזק שנגרם לו ועוד צפוי להיגרם לו בשל הסתבכותו זו. מנגד, נשקלו לחומרה חומרת העבירות, נסיבות ביצוען, מצבו של המתלונן, הנזקים הממשיים שנגרמו לו, ושיקולי הגמול וההרתעה. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש בעבירת העושק שביצע הנאשם קלון.
לקריאה נוספת, ראו:
לראשונה: פסיכולוג שקיים יחסי מין עם מטופלת נידון לשישה חודשי עבודות שירות
