ביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירתם של תושבי בית חנינא ושועפט וקבע כי העובדה שבשכונות האלו עומדות לרשות אוכלוסייה בת עשרות אלפי נפשות שתי גינות משחקים בסך הכל – 1% בלבד מהתקן המומלץ – אינה סבירה כשלעצמה, גם אם לא הונחה תשתית למניע פסול שהדריך את התנהלות העירייה בסוגיה זו
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירתם של תושבי השכונות בית חנינא ושועפט במזרח ירושלים, וחייב את העירייה לגבש תוך שלוש שנים תכנית להקמתן של גינות משחקים בשכונות נוכח אפליה בכמות הגינות בהשוואה לשכונות אחרות. בתוך כך עמד בית המשפט על חשיבותן של מרחבים ירוקים במרחב האורבני לאיכות חייהם ורווחתם של ילדים והוריהם, וקבע כי העובדה שבשכונות הללו עומדות לרשות אוכלוסייה בת עשרות אלפי נפשות שתי גינות משחקים בסך הכל (אחוז אחד בלבד מהתקן המומלץ על ידי משרדי הממשלה) אינה סבירה כשלעצמה, גם לא הונחה תשתית למניע פסול שהדריך את התנהלות העירייה בסוגיה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת העותרים, עמותה ציבורית בשם "צחור – צדק, חופש, חינוך ורווחה בירושלים" ומספר תושבי השכונות שועפט ובית חנינה בעיר, המונות יחד כ-60 אלף נפשות, שכונות אלה מופלות לרעה על ידי העירייה בכל הנוגע למספר גינות המשחקים הקיימות בהן. העותרים טענו כי כיום עומדות לרשותם שתי גינות משחקים בלבד המצויות שתיהן בשכונת בית חנינה, ושתי גינות נוספות מתוכננות להיות מוקמות בעתיד. לשם השוואה הפנו העותרים לכך שבשכונות היהודיות הסמוכות (רמת שלמה, פסגת זאב, רמות ועוד) הוקמו גינות משחקים ביחס של גינה ל-600 עד 1,400 נפשות, בעוד שבשתי השכונות מושא העתירה עומד היחס על גינה אחת ל- 30 אלף נפשות.
בעתירתם הסתמכו העותרים בין היתר על "תדריך תכנון להקצאת קרקע לצורכי ציבור" שפורסם מטעם משרדי החינוך, הפנים, השיכון והאוצר, ולפיו השטח הציבורי הפתוח לצורך גינות ומגרשי ספורט צריך לעמוד על 5 עד 10 מ"ר לנפש. בהתאם לכך, טענו העותרים כי שטח גינות המשחקים בשכונות הנדונות עומד על אחוז אחד בלבד מן התקן המומלץ ועל כן סברו כי העירייה מפלה את תושבי השכונות הללו לרעה. כן צירפו העותרים לעתירתם רשימה של עשרות מגרשים בשכונות המיועדים לשטחי ציבור פתוחים (שצ"פ) על פי תכניות מאושרות לאיחוד וחלוקה, ואשר ניתן להקים עליהם על פי הנטען גינות משחקים.
העותרים ביקשו מבית המשפט להורות לעיריית ירושלים להקים בשתי השכונות עשר גינות משחקים חדשות בתוך שנתיים ועוד 20 גינות בתוך חמש שנים נוספות.
העירייה מאידך טענה כי אין זה נכון להסיק מסקנה בדבר הפליה על יסוד השוואה אריתמטית בין מספר גינות המשחקים שבשכונות הסמוכות, משום שמדובר בשכונות חדשות שתוכננו מלכתחילה תוך הקצאת מגרשים מתאימים כשצ"פ והגינות נבנו בהן על ידי המדינה. לעומתן, השכונות מושא העתירה הן למעשה כפרים שסופחו לעיר לאחר מלחמת ששת הימים והמצב התכנוני והסדר הקרקעות בהן שונה לחלוטין. עוד ציינה העירייה כי קשיים דומים קיימים בשכונות ותיקות שבמערב העיר, דוגמת בית ישראל, זיכרון משה, מקור ברוך, כרם אברהם, מאה שערים ושכונת הבוכרים בהן אין גינות משחקים רבות.
השופטת נאוה בן אור קיבלה את העתירה וציינה כי גינות משחקים הן מרכיב חיוני ומשמעותי באיכות חייהם של תושבי ערים, הורים וילדים כאחד, בייחוד ילדים הגדלים בשכונות מגורים צפופות, בדירות מגורים שאינן מרווחות ובמשפחות שאין ידן משגת קניית משחקים או עריכת טיולים אל מחוץ לאזור מגוריהן. משכך, גינת משחקים המצויה במרחק הליכה סביר מהבית יש בה כדי לתרום תרומה שלא ניתן להגזים בחשיבותה לרווחתם ולשלוות נפשם של ילד והוריו.
עוד נקבע כי אף שפקודת העיריות מעגנת בסעיף 249(8) את סמכות העירייה להסדיר גנים וגינות ולא את חובתה לעשות כן, מדובר בסמכות שיש עמה שיקול דעת והרשות מחויבת בהפעלתה בהגינות, בסבירות, בתום לב, במידתיות וללא הפליה ואין היא רשאית להתנער ממנה.
השופטת הוסיפה כי גם מקום שנשקלו רק שיקולים הצריכים לעניין ולא ניתן מקום לשיקולים זרים, ישנם מקרים בהם האיזון שניתן לכלל השיקולים אינו ראוי עד כי התוצאה הסופית היא בלתי סבירה. בעניין זה, בית המשפט העליון הבהיר לא פעם כי גם הפליה "תוצאתית", קרי הפליה שאינה נובעת משקילת שיקולים מפלים ובלתי ראויים, עלולה להיות הפליה פסולה שיש בה משום פגם היורד לשורש חוקיות ההחלטה של הרשות.
במקרה זה התרשמה השופטת כי אף שאין להשוות בין שכונות חדשות ומתוכננות שהוקמו על גבי מקרקעין מוסדרים לבין שכונות ישנות שתהליך התפתחותן לא היה מובנה ומסודר, הפער בין שני סוגי השכונות אינו סביר באופן קיצוני. עוד קבעה השופטת כי אין להשוות בין המוביליות האפשרית של אוכלוסיית שכונות מערב העיר לבין המוביליות של תושבי השכונות שבמזרחה, ומידת הנגישות של אלה לגינות משחקים בשכונות סמוכות אליהן. משכך, לא היה די בהצגת הנתונים שהציגה העירייה כדי לאיין את המסקנה של הפליה פסולה של תושבי השכונות בית חנינה ושועפט, הגם שלא הונחה תשתית למניע פסול שהדריך את התנהלות העירייה בסוגיה. זאת ועוד, העובדה שבשכונות מושא העתירה עומדות לרשות אוכלוסייה בת עשרות אלפי נפש שתי גינות משחקים בסך הכל (ועוד שתי גינות בהקמה) אינה סבירה כשלעצמה, גם אם אינה עולה כדי הפליה בהשוואה לשכונות הוותיקות במערב העיר.
השופטת בר אור התייחסה לטענת העירייה בדבר היעדר הסדר מקרקעין במזרח ירושלים וקבעה כי מדובר בשיקול שיש לתת לו משקל, אולם נראה כי העירייה הפכה את השיקול הזה לשיקול הבלעדי עד כי תוצאת התנהלותה אינה סבירה כלל ועיקר. כך, נמצא כי התנהלות העירייה לא הביאה בחשבון את התקן המומלץ בתדריך התכנון להקצאת קרקע לצורכי ציבור, את חובתה לפעול למען רווחת התושבים ואת סמכותה להקים גינות וגנים. בנוסף, לא ניתן הסבר מספק מדוע, בכל הנוגע לגינות משחקים, יש להצדיק מדיניות גורפת של אי מתן היתרי בנייה כאשר ניתן להכין תצ"רים ולאשרם ככשירים לרישום ביחס למגרשים שעל פי תכנית איחוד וחלוקה מיועדים לצרכי ציבור. בעניין זה נדחתה טענת העירייה לפיה יש להבחין בין בניית מוסדות חינוך לבין גינות משחקים וקבע כי אין בה כדי להצדיק הימנעות גורפת מניצול מגרשים המיועדים לצרכי ציבור לשם הקמת גינות משחקים, בייחוד נוכח הדברים שנאמרו לעיל אודות חיוניותן של גינות כאלה לשלומם ולרווחתם של ילדים. גם הטענה בדבר קושי תקציבי נדחתה, ונקבע כי מדובר בשיקול שהרשות חייבת להביא בחשבון אלא שהעירייה לא הראתה בתשובתה כי לא תוכל לשריין מקורות תקציביים מתאימים. לסיכום, נקבע כי מדיניותה של העירייה לעניין אי הקמתן של גינות משחקים בשכונות בית חנינה ושועפט אינה יכולה לעמוד, הן משום שתוצאתה מפלה והן משום שאינה סבירה כשלעצמה.
בית המשפט הקציב לעירייה שלוש שנים לגבש תכנית ויעדים לשם הקמת גינות משחקים בשכונות מושא העתירה.
