בג"ץ דחה את עתירתה של תושבת מחנה פליטים ברשות הפלסטינית נגד סירוב שר הפנים להעניק לה אשרת עולה על פי חוק השבות. השופטים קבעו כי אמה של העותרת המירה את דתה לאסלאם וכי העותרת עצמה התחנכה בסביבה מוסלמית, נישאה לגבר מוסלמי ומעולם לא נהגה כיהודייה, אף לא בין כותלי ביתה
בג"ץ דחה את עתירתה של תושבת יו"ש על החלטת משרד הפנים שלא להעניק לה אשרת עולה בהתאם לחוק השבות, מכוח היותה בת לאם יהודייה שחיה עם בן זוג ערבי ועברה להתגורר עמו בשכם. השופט חנן מלצר קבע כי מכלול הראיות מעלה לכאורה כי אמה של העותרת אכן המירה את דתה לאסלאם וכי גם אם אמה הייתה יהודייה בעת לידתה של העותרת, בנסיבות העניין העותרת עצמה היא "בת דת אחרת", ועל כן ממילא היא איננה זכאית למעמד בישראל מכוח חוק השבות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
העותרת, ילידת 1960, נולדה בשכם לאם יהודייה שחיה עם בן זוג ערבי. לימים נישאה העותרת בעצמה למוסלמי בבית הדין השרעי ועברה לגור עמו בעזה, עד שנאלצו לטענתה להימלט משם בעקבות הגילוי אודות שורשיה המשפחתיים. בעלה שבינתיים התגרש ממנה ושניים מילדיה עתרו יחד איתה במקור אך נמחקו מאוחר יותר מהעתירה.
לטענת העותרת, אמה סיפרה לה את סיפור חייה ואת עובדת יהדותה ואף חידשה יחד איתה את הקשר עם משפחתה היהודית החיה בישראל – קשר שנשמר מצד העותרת עד היום. הקשר האמור הוביל לנידוי העותרת מרוב משפחתה ומהחברה המוסלמית בכלל, עד כי העותרת ובעלה דאז נאלצו לברוח מביתם בעזה ולהתיישב בישוב פלסטיני בשטחי איו"ש. אולם, גם שם המשפחה חשה מאוימת, ולכן במשך שנים היא ומשפחתה ביקשו להסדיר את מעמדם בישראל מכוח חוק השבות.
"מעט מדי ומאוחר מדי"
במסגרת ההליך בוצעה לעותרת ולאחיה של האם בדיקה גנטית, אשר העלתה כי היא אכן בדרגת ודאות קרובה בת אחותו של הדוד הישראלי הנטען. חרף ממצאי הבדיקה, עמדו שר הפנים והמפקד הצבאי בגדה המערבית בסירובם להעניק לה מעמד בישראל, בטענה כי היא בת דת אחרת במשמעות חוק השבות, ולכן אינה זכאית לאשרת עולה. עוד נטען כי הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), התשס"ג-2003 קובעת כי אין להעניק לתושב איו"ש אזרחות או רישיון ישיבה בישראל "על אף האמור בכל דין" – לרבות חוק השבות. סירובם של המשיבים להיענות לבקשה מבוסס בין היתר גם על הטענה כי חלק מקרובי משפחת בעלה של העותרת הם פעילים בארגון טרור.
בדצמבר 2013 הודיעה העותרת כי היא התגרשה מבעלה והוא נמחק כאמור מהעתירה. העותרת טענה במסגרת הודעה משלימה כי אין כל ראיה המעידה על המרת דתה של אמה, וכי היא עצמה יהודייה חילונית שמעולם לא קיבלה על עצמה את דת האסלאם, אף שהיא חיה בסביבה מוסלמית ונישאה בבית דין שרעי. לטענתה, היא למעשה כפולת דת, אולם דתה האפקטיבית היא הדת היהודית והיא דבקה בה על אף המחיר האישי הכבד שנאלצה לשלם בעקבות נידויה מסביבתה הקרובה ומצוקתה הכלכלית, אשר חייבו את בריחת משפחתה מעזה למחנה פליטים ברשות הפלסטינית.
במרץ 2015 התקיים דיון נוסף בעתירה ובית המשפט העלה בפני הצדדים הצעת הסדר שאמורה היתה לייתר את ההכרעה בעתירה. בעקבות כך, הודיעו המשיבים כי שר הפנים החליט לאור נסיבות העניין להעניק לעותרת מעמד קבע בישראל, בכפוף להיעדר מניעה ביטחונית ופלילית.
העותרת השיבה כי ההחלטה להעניק לה מעמד קבע מטעמים הומניטריים הגיעה "מאוחר מדי ויש בה מעט מדי". לטענתה, מתן תושבות קבע ללא התמיכה הכלכלית והחברתית שמספקת המדינה לעולם לפי חוק השבות משמעותה הא כי העותרת לא תוכל להתקיים בישראל וכך תסוכל זכותה לחיות בה. משום כך, עמדה העותרת על טענתה כי היא זכאית שבות וביקשה כי יינתן פסק דין בעתירה.
ההצעה לתושבות קבע תעמוד בעינה
השופט חנן מלצר דחה את העתירה וקבע כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, דומה כי העותרת לא זכאית למעמד מכוחו של חוק השבות מכיוון שלא ניתן להכיר בה כבת לאם יהודייה, וכן לא ניתן לומר שהיא איננה "בת דת אחרת". השופט ציין כי ממכלול החומרים שהונחו בפני בית המשפט עולה לכאורה כי אמה של העותרת אכן המירה את דתה לאסלאם ובחרה לחיות בסביבה מוסלמית מגיל צעיר, לעבור לגור בשכם ושם ללדת ולגדל את ילדיה שחונכו על פי מנהגי המקום הערביים. גם בתעודת הזהות של האם נכתב כי היא בת הדת המוסלמית, והעותרת עצמה העידה במסגרת העתירה כי היא איננה יודעת אם אמה המירה את דתה באופן רשמי.
לשיטתו של השופט מלצר, גם אם אמה של העותרת אכן היתה יהודייה בעת לידת בתה, העותרת עצמה נולדה והתחנכה בסביבה מוסלמית לחלוטין, לכל הפחות מאז שהייתה בת 10, כאשר אמה נפטרה. העותרת אף בחרה להינשא לגבר מוסלמי בבית הדין השרעי, ומעולם לא נהגה כיהודייה, אפילו לא בין כותלי ביתה, והיא גידלה את ילדיה כמוסלמים.
השופט הוסיף כי בחירתה של העותרת בדת המוסלמית ניכרת באופן מפורש בכך שהעותרת וילדיה ציינו במפורש שהם מוסלמים בטופס הבקשה למתן אזרחות שהוגשה למשיבים בשנת 2008. מן המקובץ עולה כי העותרת אינה עומדת בתנאיו של חוק השבות. בנסיבות אלו, ובהתחשב בתכלית החוק, גם לא די בכך שסבתה של העותרת הייתה יהודייה כדי "לעקוף" את קיומם של כל החריגים המסייגים שבחוק לרכישת מעמד עולה.
בשולי הדברים העיר השופט מלצר כי אף שהעותרת אינה זכאית למעמד מכוח חוק השבות, בית המשפט ירשום לפניו את נכונות המשיבים להעניק לה מעמד של תושבות קבע בישראל, בתנאים שנקבעו בהחלטת שר הפנים. "יש לצאת לפיכך מנקודת הנחה שנכונות זו תעמוד בעינה גם אם העותרת תבחר לממש אפשרות זו בעתיד", כתב השופט מלצר בפסק הדין.
השופטים צבי זילברטל ויצחק עמית הצטרפו למסקנתו של מלצר. השופט עמית ציין כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, יתאפשר לעותרת, אם תבחר לממש את תושבות הקבע שהוצעה לה, להגיש בקשה חדשה למשרד הפנים ולטעון לשינוי נסיבות, בחלוף שלוש שנים ממועד כניסתה לישראל.
לקריאה נוספת, ראו:
תקדים: בני זוג מאותו המין של יהודים יוכלו לעלות לארץ מכוח חוק השבות
יהודי בריטי שנכנס לארץ בזהות בדויה – לא יתאזרח לפי חוק השבות
