ביהמ"ש דחה את ערעורו של מורשע ברצח שהתרחש ב-1996 וקבע כי העדויות שנשמעו, בהן עדותו של השותף לרצח שקיבל מעמד של עד מדינה, מצטרפים להודאותיו של המערער ולשחזור המפורט שערך, ויוצרים מסכת ראייתית המסירה כל ספק לגבי הרשעתו. השופטת ברק ארז בדעת מיעוט סברה כי יש לקבל את טענת ההגנה מן הצדק ולהמיר את עבירת הרצח בהריגה
בית המשפט העליון דחה ברוב דעות ערעור נאשם על הרשעתו ברצח רועה צאן שהתרחש בשנת 1996, וקבע כי העדויות שנשמעו מצטברים להודאותיו של המערער במשטרה ולשחזור המפורט שערך ויוצרים מסכת ראייתית שיש בה כדי להסיר כל ספק סביר לגבי הרשעתו. כמו כן, נדחתה טענתו של המערער להגנה מן הצדק בטענה כי הופלה לעומת שותפו לדבר העבירה אשר קיבל מעמד של עד מדינה ויצא פטור בלא כלום.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
ענייננו בפרשיית רצח ללא גופה, שבה מעורבים אב, בנו והמערער. על פי כתב האישום, האב שידל את בנו ואת המערער לדקור את המנוח, שהתגורר בביתו של האב ועבד אצלו כרועה צאן. השניים הצטיידו בסכינים, הלכו אל המנוח שאותה שעה רעה צאן במג'ד אל כרום ותקפו אותו יחד בכוונה לגרום למותו. לאחר מכן קברו את הגופה אשר לא נמצאה עד עצם היום הזה. בהמשך נחתם הסכם עד מדינה עם הבן, שבמסגרתו התחייב הלה למסור את כל הידוע לו בפרשה. בסיום החקירה הוגש כתב האישום נגד האב והמערער ואלה הורשעו.
נקודת המוצא של הערעור היא כי עדותו של עד המדינה היא הנדבך המרכזי להרשעה, בעוד שההודאה והשחזור שערך המערער הן בגדר ראית סיוע בלבד, וכך גם הראיות האחרות. מנקודת מוצא זו, ניסה המערער לכרסם הן בעדותו של עד המדינה והן בהודאה ובשחזור, ובראיות אחרות שבית משפט קמא ראה אותן כסיוע לעדותו של עד המדינה.
בנוסף, טענתו המרכזית של המערער היא לפגיעה בתחושת הצדק, שכן מתוך שלושה מעורבים ברצח ועל סמך אותה תשתית עובדתית-ראייתית, רק המערער משלם את המחיר. האב זוכה בבית המשפט העליון מהאישום העיקרי, ועונשו הועמד על שלוש שנות מאסר בפועל, והבן, המבצע העיקרי, אף יצא פטור בלא כלום בהיותו עד מדינה.
השופט יצחק עמית דחה את נקודת המוצא של המערער וקבע כי בבסיס ההרשעה ניצבת הודאתו של המערער, לרבות השחזור שערך. משכך, במישור הפורמלי, די ב"דבר מה נוסף" על מנת להרשיעו. במקרה זה, ונוכח נתוניו האישיים של המערער ואי מציאת הגופה, נכון להניח כי ראוי לדרוש יותר מ"דבר מה נוסף", ואכן, בראיות הנוספות יש הרבה מעבר לרף הראייתי הנדרש. עוד נקבע כי העדויות שנשמעו מצטברים להודאותיו של המערער במשטרה ולשחזור המפורט שערך ויוצרים מסכת ראייתית שיש בה כדי להסיר כל ספק סביר לגבי הרשעתו. אשר על כן, דחה השופט עמית את הערעור והותיר את הרשעת המערער על כנה.
השופטת דפנה ברק ארז סברה כי בנסיבותיו החריגות ביותר של המקרה, יהיה זה נכון לקבל את טענת ההגנה מן הצדק שהעלה המערער, מן הטעמים הנוגעים להפליה הקשה באופן העמדתו לדין, במובן זה שהוא יזוכה מעבירת הרצח ותחתיה הוא יורשע בעבירת הריגה בלבד, כך שיושת עליו עונש המקסימום שנקבע בצידה של עבירה זו – עשרים שנות מאסר.
השופט עמית התייחס לקביעתה של השופטת ברק ארז כי המדינה שגתה בכך שהמשיכה עם הבן במסלול עד המדינה, וכי להפליה בינו לבין המערער יש תג מחיר בדמות המרת העבירה שבה הורשע המערער מרצח להריגה. לשיטתו של עמית, יש להבחין בין שני הנושאים, ואין האחד משליך על משנהו. הבן שימש כעד מדינה והמערער הועמד לדין כנאשם רגיל. זו השונות הרלוונטית בין השניים, כך שאין מדובר בהפליה בין שווים, בוודאי לא הפליה שרירותית. גם אם טעתה המדינה בשיקול דעתה, ולא כך הדבר, לא ראוי שהמערער ייהנה מכך ויקבל "הנחה" בעונשו, ועוד בעבירת הרצח, החמורה מכל העבירות.
השופטת ענת ברון הוסיפה כי התוצאה הסופית של הפרשה צורמת עד מאוד. שניים רוצחים בצוותא, ורק אחד מהם מרצה עונש מאסר עולם כאשר השני יוצא פטור בלא כלום. ואולם כדעת השופט עמית, אין די ב"מבחן התוצאה" על מנת לקבוע כי מדובר באכיפה בררנית, כזו המצדיקה מתן הגנה מן הצדק למערער.
לקריאה נוספת, ראו:
אושרה רפורמה בעבירות ההמתה הקובעת מדרג חדש ומפורט יותר של אחריות
הרשעה ברצח במהלך הימלטות מעבירה – רק בעבירת פשע הכרוכה באלימות או סיכון
ביהמ"ש הרשיע גבר שהכה את אשתו למוות באמצעות שואב אבק ברצח בכוונה תחילה
