בימ"ש השלום קיבל את תביעתו של מי ששימש יועצו הפוליטי-אסטרטגי של ראש עיריית נצרת עילית שמעון גפסו וחייב את העירייה לשלם לו שכר עבור 23 חודשי עבודה בסך של 107 אלף שקל. השופט זכריה ימיני קבע כי אין מחלוקת שלתשלום שכרו של היועץ היה מקור תקציבי וכי היעדר חתימתו של הגזבר אינה פגם היורד לשורשו של עניין
בית משפט השלום קיבל את תביעתו של מי ששימש כיועצו הפוליטי-אסטרטגי של ראש עיריית נצרת עילית שמעון גפסו, וחייב את העירייה לשלם לו שכר שלא שולם לו עבור כשנתיים עבודה בסך של כ-107 אלף שקל. השופט זכריה ימיני קבע כי אף שהחוזה בין העירייה לתובע היה בלתי חוקי, נוכח היעדר חתימתו של הגזבר, מתקיימים התנאים המצדיקים לחייב את העירייה בקיומו מטעמי צדק, בין היתר נוכח התנהלותה חסרת תום הלב שהתבטאה בקרע הפוליטי בין ראש העירייה ליועצת המשפטית של העירייה ולגזבר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במהלך השנים 2007-2008 שימש התובע אורן שמיר כיועצו הפוליטי של שמעון גפסו, בהיותו מועמד לראשות עיריית נצרת עילית. כשנתיים אחר כך, לאחר היבחרו כראש העירייה, פנה גפסו אל התובע בשנית וביקש כי ישמש כיועצו האסטרטגי ויקדם עבורו מספר נושאים. לאחר מספר פגישות עבודה בין השניים ולאחר שנקבע בתקציב העירייה סעיף תקציבי מתאים, נחתם חוזה התקשרות בין התובע לעירייה עליו חתמו התובע וגפסו והוטבעה עליו חותמת ראש העירייה וחותמת העירייה. עם זאת, אין מחלוקת כי החוזה אינו ממלא אחר הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות היות ולא נשא את חתימת גזבר העירייה. לטענת התובע, מאז חתימת החוזה ליווה את העירייה ואת גפסו באופן עקבי וצמוד והיה מעורב כמעט בכל נושא מהותי שעלה, כשבין היתר ניסח מאות הודעות לתקשורת, מכתבים, תשובות לאזרחים ותגובות לאמצעי התקשורת השונים, כתב נאומים, ברכות, וביצע עריכה לשונית לחומרים נוספים שיצאו מלשכת ראש העיר, יצר תכנית מיתוג לעיר הכוללת עשרות פעולות שמטרתן להעניק לה תדמית חדשה, ערך תכנית מפורטת מאד לשיפור חזות העיר, ועוד פעולות רבות ומגוונות.
במסגרת תביעתו טען שמיר כי אף שביצע את עבודתו והגיש חשבוניות כפי שנדרש, הוא לא קיבל את שכרו על פי החוזה עקב מאבקים פוליטיים בעירייה, על כן, עתר לחייב את העירייה לשלם את שכרו בגין 23 חודשי עבודתו בסך של 107,200 שקל, בתוספת הוצאות משפט, הצמדה וריבית כמתחייב בחוק.
השופט זכריה ימיני קיבל את התביעה וקבע כי אין לקבל כראיה בהליך את דוח מבקר המדינה שמתח ביקורת על גפסו בקשר להעסקתו של התובע, וזאת נוכח הוראת סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה לפיו "דוחות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי". בנוסף, אין להתייחס לעתירה שהגישה התנועה למען איכות השלטון נגד העסקתו של התובע כיועץ לראש העירייה, שכן העתירה לא התייחסה לחוזה שבבסיס התביעה דנן כי אם להצעת מחיר שהגיש התובע למועצת העיר.
השופט ימיני ציין כי בית המשפט העליון קבע בעבר שחוזה שנכרת בניגוד לדירת הצורה הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות הוא חוזה בלתי חוקי שאינו מחייב את הרשות, אלא שלא מדובר בסוף פסוק שכן חוק החוזים נותן לצדדים את הזכות להשבה, אלא אם בית המשפט מצא לנכון לפטור אותם מטעמים של צדק. בנוסף, גם במצב שבו אחד הצדדים קיים את חיובו על פי החוזה רשאי בית המשפט לחייב את הצד השני בקיום ההתחייבות מטעמי צדק. בהפעלת שיקול הדעת בנושא זה נדרש בית המשפט לבצע איזון בין שיקולי צדק "כלליים" המבקשים להרתיע צדדים מכריתת חוזים בלתי חוקיים, לבין שיקולי צדק "פרטניים" במקרה הספציפי, כאשר ככלל נקבע שבמקרה בו פלוני התקשר בחוזה עם רשות הנוגד את הוראות סעיף 203 והעבודה בוצעה, אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים אלא את חלקה הצודק. עם זאת, לכלל זה יש חריג על פיו בית המשפט יכול להורות על מתן צו קיום מלא של החוזה רק כאשר אין בהשבה לעשות צדק עם הצדדים, ובהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: הצד המתקשר הוא תם לב לחלוטין; התנהלות הרשות היא חסרת תום לב; לחיוב הכספי היה מקור תקציבי; אי עמידה בדרישות הצורה אינה יורדת לשורשו של עניין.
במקרה זה, סבר השופט כי התובע היה תם לב לחלוטין לעניין חתימת החוזה ועבודתו בעירייה, שכן הוא לא רק העביר את הצעת המחיר אלא דרש שיהיה סעיף תקציבי בתקציב העירייה להעסקתו, ורק לאחר שהתקציב אושר במועצת העיר הסכים לחתום על החוזה. כמו כן, גזבר העירייה סירב לחתום על תקציב זה עקב יריבות אישית עם גפסו ולא מסיבה עניינית, מה גם שבחוזה נקבע כי העירייה תדאג לאישור החוזה כחוק. מאידך, התנהלות העירייה הייתה חסרת תום לב בעניינו של התובע, בין היתר נוכח היריבות הפוליטית והאישית בין היועצת המשפטית לבין ראש העירייה, אשר מנע ממנה לבצע את תפקידה באובייקטיביות. וגרם לה להתנגד להעסקתו על אף שבעבר אישרה העסקת יועצים חיצוניים ללא מכרז בהיקפים כספיים גדולים הרבה יותר. בעניין זה הדגיש בית המשפט כי ייעוץ לראש העיר נהוג ברשויות מקומיות כאשר מדובר במשרת אמון שאינה מחייבת מכרז וברוב המקרים אף לא נערך הסכם התקשרות אלא די היה בהוראה בעל פה מצד ראש הרשות המקומית על מנת לעבוד ולקבל את השכר כמוסכם. לבסוף נקבע כי אין מחלוקת שלתשלום שכרו של התובע היה מקור תקציבי וכי לאור הסכום הנמוך של החיוב ביחס לסכומים ששולמו בעבר ליועצים אחרים - אי העמידה בדרישות הצורה אינה יורדת לשורשו של עניין.
