פסק הדין בעניינו של אהוד אולמרט שנתן בית המשפט המחוזי מעורר בעיות משפטיות קשות, עד כדי חשש כי מילים קשות וביטויים חריפים נועדו להסוות את החולשה הראייתית הגדולה של התיק. עו"ד ד"ר שמואל סעדיה תוהה מדוע הסתפק בית המשפט בעדים שמהימנותם מוטלת בספק והרשיע ללא ראייה חפצית ממשית המלמדת על העברה וקבלת הכספים
בית המשפט העליון נתן אתמול את פסק דינו שבו זוכה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מפרשת שוחד בסך של חצי מיליון שקל והופחת עונשו. פסק הדין בעניינו של אהוד אולמרט שניתן על ידי כבוד בית משפט המחוזי מעלה בעיות משפטיות קשות ביותר, באופן שמעלה חשש כי הפרקליטות, ולצערנו, להבדיל, אף כבוד בית משפט, נפלו לכלל שגגה והסתפקו במילים כתחליף לראיות. קיים חשש כי מילים קשות וביטויים חריפים, והם חריפים ויוצאי דופן, נועדו להסוות את החולשה הראייתית הגדולה של התיק, ובאנלוגיה כפי שבעבר הודה אחד ממנהיגי המדינה כי כאשר נשא נאום רשם לעצמו "טיעון חלש – נא להרים הקול".
לשון אחרת: בסופו של דבר, ולאחר חקירה ומשפט בן שנים לא הוצגה ראייה חפצית ממשית המלמדת על העברה וקבלת כספים. דבר זה היה מתבקש ומתחייב. דבר היעדרן של ראיות היה חייב להכריע באופן משמעותי את הכף לטובת קביעה כי לא היה מתת של שוחד. בית המשפט התעלם מכך והעדיף לבנות "בניין קלפים" על עדויות מילוליות שאין בכוחן להוכיח באופן ראוי את נתינת השוחד – ואדרבה, היעדר ראיה חפצית יחד עם בעיות מהימנות קשות של עד המדינה ושולה זקן צריכות להביא להתמוטטות "בניין הקלפים" שעליו ביקשה הפרקליטות להסתמך.
יצוין כי עבירת השוחד בחוק העונשין של מדינת ישראל קובעת כי עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו נחשב כמקבל שוחד. הדבר מצריך הוכחה ראייתית-חפצית מדבר מתן ולקיחת השוחד, הוכחה כי הנתינה היתה בקשר לפעולה שביצע איש הציבור במסגרת תפקידו והוכחה למודעות איש הציבור לכך. כל אלו היו חסרים במקרה דנן.
הפרקליטות, ולהבדיל בית המשפט, לא היו חסינים דיים בפני הרוח המתלהמת שנשבה בציבור ואולי אף אווירת הלינץ' הציבורי. התקשורת, למרבה הצער, במקום לשמש במה לדיון אמיתי ונוקב, שמשה כלי להדלפות, מניפולציות, "פרשנויות", ניהול בית דין שדה ובמה למתנגחים פוליטיים למיניהם. למעשה, המשפט התנהל בתקשורת, ואשר הציבור עובר שטיפת מוח ומולעט שנים במידע אודות חקירות נגד מר אולמרט. לכך אף יש להוסיף התבטאויות של אולמרט שלא היו במקום. כל נאשם אחר לא היה עומד בלחץ כדי שהופעל על אולמרט – לא פיזית, לא כלכלית, לא נפשית. שופט בשר ודם יתקשה מאוד לקיים משפט דין וצדק במצב עניינים שכזה, ומכך נגזרת חובת זהירות כפולה ומכופלת.
לטעמנו, נפל כבוד בית המשפט לכלל שגגה וטעות, בכך שלא רק שלא נקט בזהירות הגבוהה המתבקשת אלא הרשיע בעבירת שוחד בלא שהוצג כל מסמך חפצי המלמד על העברת הכספים. היה אף מקום במצב עניינים זה להעלות לזכותו של אולמרט, שממילא עבר בציבור משפט שדה ונפל "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", טענה הידועה כ"הגנה מן הצדק".
כל זאת, אף במצב עניינים של התעמתות ממושכת ומאבקי כוח בין הפרקליטות לבין אולמרט ועל רקע סגירת תיקים מורכבים, מסועפים בעלי היקף עצום ורב, ועל כך הערכתנו לפרקליטות, וזיכויים קודמים של אולמרט שייתכן וגרמו לתרעומת בפרקליטות. לא בכדי יש משפטנים הסבורים כי פסק הדין נגוע בקשיים. לאחרונה הביע שר המשפטים לשעבר וחתן פרס ישראל, פרופ' דניאל פרידמן, ביקורת נוקבת על פסק הדין ואמר כי פסק הידן מלא חורים וכי אולמרט הורשע בלי ראיות.
בית המשפט המחוזי סמך ידו על עדות עד המדינה שמואל דכנר ז"ל, שמהימנותו עומדת על כרעי תרנגולת. כבוד בית משפט מנתח בכעשרה עמודים בפסק הדין את דבר השקרים, העבירות הפליליות והזיופים של עד המדינה, אשר נקלע לקשיים כלכליים ואז לפתע, בסתירה חזיתית שאינה מתיישבת עם כל הגיון, מייחס לו מהימנות בגרסתו בעניין אהוד אולמרט, וכל זאת כאשר לאולמרט אף לא הייתה הזכות הבסיסית, הניתנת לכל נאשם במשפטו, לחקור חקירה נגדית כדבעי את עד המדינה שנפטר במהלך משפטו.
כך, למשל, לא הוצגו לפני כבוד בית משפט ראיות המלמדות כי אולמרט או אחיו יוסי אולמרט קיבלו תקבול כספי. כל בדיקות צוות החקירה בחשבונות הבנקים של מר אולמרט לא העלו מאומה, ואין כל מסמך אחר כגון שיק, העברה בנקאית, אינדיקציה למשיכה מחשבונות של המעורבים או הפקדה לחשבון מר אולמרט או אחיו המוכיחים העברת כסף, ומה גם שמדובר בסכומים גדולים שהיה מתבקש ומתחייב כי יהא להם תיעוד במסמכים.
תחילת הפרשה בטיוטת כתב תביעה שהכינו פרקליטי עד המדינה נגד גורמים שונים, לרבות נגד אהוד אולמרט, וכאשר עד המדינה הודה במשפטו כי שיקר בדברים שייחס לאולמרט בכתב התביעה.
למרבה התדהמה, דווקא בטיוטת כתב התביעה הנ"ל, אין זכר לטענה של מתן חצי מיליון שקל ליוסי אולמרט. בית המשפט, בכל הכבוד, אינו מתמודד כדבעי עם עניין זה.
לאותו כתב תביעה צורפו נספחים של שיקים שכל שצוין עליהם היה "א.א". אלו לכאורה בלבד העלו חשד כי מדובר באהוד אולמרט, אך הסתבר כי לעד המדינה היה קשר למישהי שאף ראשי התיבות של שמה הם א.א. ה"ראייה" היחידה היא מסמך שהכין מר דכנר בעצמו, שבו מתועדת, לכאורה, פגישה של עד המדינה עם אולמרט ובה כביכול בקשת אולמרט כי יועברו כספים לאחיו . דא עקא, בתאריך המצוין במסמך הוכח כי אולמרט היה בחו"ל. במסמך מצוינים 8-10 שיקים, כביכול, אשר לא היה להם כל תיעוד. השיקים מעולם לא נמצאו ובחשבונות הבנק של עד המדינה לא נמצא כל תיעוד על משיכות. גם הפרקליטות וגם בית משפט הסכימו לבסוף כי לא מדובר במסמך אותנטי, והדבר היה צריך לפגוע במהימנותו.
אף יוסי אולמרט הכחיש בעדותו את קבלת השוחד וציין את העובדה המתבקשת – אין שיקים או הוכחה חפצית לתשלום, אך בית משפט העדיף לסמוך ידיו על הודעה חלקית (שאינה מתיישבת עם הנתונים שמסר דכנר) שנמסרה בלחץ של חיקור דין בחו"ל ולאחר שהוצג ליוסי אולמרט על ידי החוקרים מצג כי יש כביכול "ראיות" למתן התשלום, דבר שבדיעבד לא היה מדויק וספק אם החיקור נעשה כדין. במצב עניינים זה, של חוסר ראיות, סומך כבוד בית משפט את ידו על "נימוס" (!) של מר יוסי אולמרט בכך שאמר "תודה" לאחיו. ניתן לתהות - נימוס (שלא הוכח באיזה הקשר בא) הוא ראייה למתת שוחד?
אף הדיון בגזר דינה של שולה זקן מלמד זעיר אנפין על גישת בית משפט כולה, שעה שבית משפט נותן לה במה, שלא בנוכחות אולמרט וללא חקירה נגדית של עורכי דין, ומה גם שמדובר במי שסתרה בעצם עדותה גרסה קודמת שנתנה, באופן חזיתי, היא מונעת מאינטרס לשכנע את כבוד בית משפט לכבד את עסקת הטיעון, ומהימנותה מוטלת בספק, בלשון המעטה.
עיקרון שוויון בפני החוק הוא חשוב מאין כמותו, וכך גם העיקרון "לא תיקח שוחד" האמור במקורות. אך אין הם עומדים בפני עצמם. מנגד עומדת חזקת חפותו של אדם, והעובדה כי באווירה הציבורית שנוצרה היה על הערכאה המשפטית לפעול בזהירות לפי העיקרון "לא תענה ברעך עד שקר", ולהיזהר כפל כפליים מהרשעת אדם וגזירת עונש כה כבד בהיעדר ראיות מספיקות שכן מילים אינן תחליף לראיות.
עו"ד ד"ר שמואל סעדיה הוא מחבר הספר "בארזים נפלה שלהבת", הסוקר חקירות, הרשעות וזיכויים של אנשי ציבור במשפט הפלילי מקום המדינה ועד ימינו
