השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל קבעו בדעת רוב כי הודאותיו של זדורובו, כשהן מצטרפות למארג הראייתי הכולל, אינן מותירות ספק בדבר אשמתו ברצח. מנגד, סבר השופט יורם דנציגר כי אף שההודאות ניתנו מרצונו החופשי של זדורוב וניתן למצוא להן ראיית סיוע, עדיין נותר ספק שיש לו אחיזה ממשית בראיות, החותר תחת גרסת המדינה ומכרסם באשמתו
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של רומן זדורוב על הרשעתו ברצח הילדה תאיר ראדה ז"ל, שנמצאה מוטלת ללא רוח חיים בתא שירותים בבית ספרה בקצרין בשנת 2006. בדעת רוב קבעו שופטי ההרכב יצחק עמית וצבי זילברטל כי הודאותיו של זדורוב, כשהן מצטרפות למארג הראייתי הכולל, אינן מותירות ספק בדבר אשמתו ברצח. מנגד סבר השופט יורם דנציגר בדעת מיעוט כי על אף שההודאות ניתנו מרצונו של זדורוב ולמרות שניתן למצוא להן ראיית סיוע – עדיין נותר ספק שיש לו אחיזה ממשית בראיות ומעוגן ברצף ראייתי החותר תחת גרסת המדינה ומכרסם באשמתו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בדצמבר 2006 נמצאה הילדה תאיר ראדה בת ה-13 כשהיא מוטלת ללא רוח חיים בתא שירותים בבית ספרה בקצרין. המערער, רומן זדורוב, הורשע ברצח בבית המשפט המחוזי, לאחר שנקבע כי הודאות שמסר בפני חוקריו ובפני מדובב שהוכנס לתאו נתמכו בראיות בעלות משקל של ממש, בהן פרטי חקירה מוכמנים שמסר לחוקריו, התנהגותו המפלילה סמוך למועד הרצח, אירוע אלים שהתרחש בעברו וחומרים מחשידים שנמצאו במחשבו. אחת הראיות נגעה לטביעות נעל שנמצאו על מכנסי המנוחה, שלגביהן העדיף בית המשפט את חוות דעתו של מומחה התביעה לפיה מדובר בטביעות נעליו של זדורוב.
לאחר הגשת ערעור לבית המשפט העליון, ביקש זדורוב להוסיף לתיק ראיות נוספות, ובכללן חוות דעתו של מומחה בעל שם עולמי להשוואת טביעות נעל, לפיה לא ניתן לקבוע בוודאות כי סימני הדם על המכנס היו טביעות נעל, לא כל שכן נעליים השייכות לזדורוב. עוד ביקש להוסיף חוות דעת של ד"ר מאיה פורמן, מומחית לרפואה משפטית, שסברה כי חתכים שנמצאו באזור סנטר המנוחה נעשו באמצעות להב סכין משוננת ולא באמצעות סכין יפנית בעלת להב ישר כפי שמסר זדורוב בהודאתו. בית המשפט קיבל את הבקשה לגבי ראיות אלו בסברו כי מדובר בראיות מהותיות הנוגעות לסוגיות מרכזיות בהכרעת הדין העשויות לשפוך אור על כלל מסכת הראיות. לפיכך, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לצורך גביית הראיות הנוספות ומתן הכרעת דין משלימה.
מארג צפוף, ייחודי ובולט של ראיות
על אף הראיות החדשות שנוספו, קבע בית המשפט המחוזי גם בגלגול השני כי זדורוב אשם ברצח. אשר לשאלת כלי הרצח העדיף בית המשפט את חוות דעתו של הפתולוג שביצע את הנתיחה בגופת המנוחה, התומכת במסקנה שהפצע בסנטרה אינו מעיד בהכרח על שימוש בלהב סכין משוננת, וקבע כי חוות דעתה של המומחית החדשה הייתה מוטה, מגמתית ומרובת כשלים מקצועיים וכשלי מהימנות. עוד נקבע כי המומחית לא הצליחה לתת מענה מקצועי לשאלות וסברות שעמן עומתה, תוך מתן תשובות אשר לעיתים העכירו את מסך המהימנות הנדרש מעד מקצועי. לאור האמור, קבע בית המשפט כי אין לסטות מהקביעה בהכרעת הדין המקורית, לפיה המנוחה נרצחה באמצעות כלי חד אשר יכול והיה אף סכין יפנית. מעבר לאמור, גם בנסיבות בהן הייתה מתקבלת חוות הדעת החדשה, נקבע כי היא לא הייתה מובילה בהכרח לזיכוי בהתחשב בכך שזדורוב שינה את גרסתו לעיתים והיתל שוב ושוב בחוקריו, וכן לאור העובדה שלהב הסכין מעולם לא נמצא וממילא לא ניתן לדעת האם היה משונן מעצמו או מחמת שחיקה.
בעניין טביעות הנעליים, התרשם בית המשפט כי קיים חשש שחוות הדעת של המומחה הייתה מוטה ונערכה לאור טענות הערעור ולא באופן מקצועי. לא זו אף זו, במהלך חקירתו הנגדית של המומחה עלה כי הוא השתמש בסרגלים ועזרי מדידה שאינם בקנה מידה הנכון, עניין המהווה לדעת בית המשפט "רשלנות בוטה וזלזול בעבודה המקצועית המדעית הנדרשת ממומחה בתחום פורנזי". נוסף לאמור, שלל בית המשפט את קביעת המומחה לפיה ספיגת הדם בג'ינס שלבשה המנוחה יצרה "באורח פלא" תצוגת נעל, שכן מדובר בטיעון מופרך שאינו מתקבל על הדעת, אינו נתמך באסמכתא מדעית או מחקרית ואינו עולה בקנה אחת עם בחינת הממצאים בהגדלה. מנגד, עמד בית המשפט על יושרו, מהימנותו, מקצועיותו וירידתו לפרטים של מומחה התביעה שהעיד בהליך העיקרי, וקבע כי יש להעדיף את חוות דעתו. לאור האמור קבע בית המשפט פה אחד כי הראיות החדשות אינן מכרסמות בהכרעת הדין המקורית וכי בנסיבות העניין קיים מארג צפוף, ייחודי, בולט וחד משמעי, של ראיות המצביעות על אשמו של זדורוב מעבר לכל ספק סביר.
שופטי בית המשפט העליון יצחק עמית וצבי זילברטל דחו את הערעור כנגד דעתו החולקת של השופט יורם דנציגר, וקבעו כי ההודאות של זדורוב נמסרו מרצונו החופשי ומבלי שהופעל עליו לחץ חיצוני פסול שפגע בזכויות היסוד המוקנות לו או בטוהר ההליך הפלילי בעניינו.
בנוגע למשקל ההודאות קבע השופט דנציגר כי ההודאה שמסר זדורוב למדובב היא בעלת משקל פנימי גבוה, שכן לא מדובר בהודאה סתמית ו"רזה" אלא בכזו המשופעת בפרטים, בעלת היגיון פנימי ועקבית בעיקרה וגם נסיבות מתן ההודאה מצביעות במובהק על האותנטיות שלה.
מנגד, סבר דנציגר כי הרושם שעלה מההודאות שנמסרו בחקירה לא היה חד משמעי ונחרץ על אף שדחה את טענת זדורוב לפיה הוא בחר להודות בחקירה מאחר שהחוקרים והמדובבים שכנעו אותו כי רצח את ראדה בהתקף אי שפיות ואיבד את זיכרונו לאחר מכן. עם זאת, סבר דנציגר כי לא ניתן לשלול את האפשרות שזדורוב בחר להודות מתוך תקווה לזכות בהקלה בעונשו בתמורה להודאה. לגופן של ההודאות, קבע דנציגר כי אמנם עולה מהן גרסה סדורה ומובנת המתאפיינת במידת פירוט רבה יחסית לרבות פרטים "קטנים" שנמסרו מיוזמתו של זדורוב, אולם במעמד מסירת ההודאה הראשונה היה זדורוב פסיבי למדי, חלק ניכר מהמידע מסר במענה לשאלות החוקרים, ולעיתים אף נדמה היה כי ניסה לרצות את חוקריו וחשש "לטעות" בתשובותיו. לעומת זאת, התרשם דנציגר כי התנהלותו של זדורוב בשחזור היתה עצמאית, רציפה ואקטיבית יותר, ולא מן הנמנע שאמירותיו החוזרות כי אינו זוכר פרט זה או אחר של הרצח נבעו מרצונו להציג מצג כדי לשכנע בטענתו כי שכח את ביצוע הרצח. זאת ועוד, השופט דנציגר עמד על כך שקיימת מידת עקביות גדולה במיוחד בין ההודאה הראשונה שנמסרה בחקירה לבין ההודאה בשחזור, וכי אלה מתיישבות בעיקרן גם עם ההודאה למדובב. עם זאת, בשלושה עניינים מרכזיים ניכר לדעת דנציגר חוסר עקביות: תיאורו של זדורוב את תנוחת המנוחה לאחר הרצח, תיאורו את דרך יציאתו מתא השירותים ושאלת המניע לרצח.
בהמשך, בחן השופט דנציגר את מידת ההתאמה בין ההודאות השונות לבין הממצאים האובייקטיבים הקיימים בתיק (ממצאי הזירה, ממצאי נתיחת הגופה ונתונים רלוונטיים נוספים), וקבע כי ההודאות כשלעצמן הן בעלות משקל גבוה למדי, בפרט ההודאה למדובב. עם זאת, לשיטתו, שקלול הצטברות הנתונים והראיות "מפחיתות המשקל", כגון הפרטים המוכמנים השליליים והראיות הסותרות, מוביל למסקנה כי משקל ההודאות הוא בינוני לכל היותר, וכי נדרשת תוספת ראייתית "מסבכת" מסוג סיוע על מנת להרשיע את זדורוב על סמך הודאותיו. בעניין זה, סבר דנציגר כי בחומר הראיות קיימת ראיית סיוע בדמותו של מידע מוכמן שמסר זדורוב בהודאותיו בנוגע לצורת עמידתה של המנוחה בזמן הרצח, אולם לא מדובר בראיה חיצונית אלא כזו שמקורה בהודאות עצמן. עוד קבע דנציגר כי אף שלראיה זו הצטרפו מספר ראיות נסיבתיות מחזקות, אלו אינן יכולות לשמש כראיות סיוע כשלעצמן.
מקרה גבולי
אשר לסימני הדם שנמצאו על מכנסי המנוחה הנחזים להיות טביעות נעליים, סבר השופט דנציגר כי אלו אינם יכולים לשמש כתוספת ראייתית להודאות. בעניין זה קיבל דנציגר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את חוות דעתו של מומחה ההגנה, שלפיה לא ניתן לקבוע כי מקורם של סימני הדם בטביעות נעל דווקא לא כל שכן בנעליו של זדורוב, והסכים כי בחוות דעתו נפלו מספר פגמים משמעותיים המשליכים במישרין על מהימנותה ומקצועיותה. עם זאת, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, קבע השופט דנציגר כי יש לדחות גם את חוות דעתו של מומחה התביעה נוכח אי התאמה בולטת לעין בין ממצאיו לבין הטביעה המובהקת ביותר שנמצאה על המכנסיים, ונוכח קשיים אינהרנטיים הנוגעים לתחום השוואת טביעות נעל שעליהם עמד בית המשפט העליון בפסק דין אחר ואשר באים לידי ביטוי ברור ומוחשי בתיק הנוכחי. בהתחשב בטעמים אלו סבר דנציגר כי לא ניתן לבסס על חוות הדעת של התביעה ממצא בדבר התאמה בין סימני הדם שעל המכנסיים לבין נעליו של זדורוב ברף ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי.
לבסוף, קבע דנציגר כי אף שנמצאה כאמור התוספת הראייתית הדרושה בדמות ראיית סיוע, עדיין נותר לשיטתו ספק סביר באשמתו של זדורוב. לדבריו, התשתית הראייתית בתיק אינה עשויה מקשה אחת ויש לה פנים שונים וקוטביים לעיתים, המוליכים למסקנות שונות ומנוגדות. עוד הוסיף דנציגר כי התלבט בשאלה אם הספק העולה מהתיק הוא ספק "סתם" או כזה המגיע כדי "ספק סביר", אך לאחר ששקל את הדברים בכובד ראש נותר מקונן בו החשש כי לא מדובר בספק ספקולטיבי או תיאורטי גרידא, אלא כזה שיש לו אחיזה ממשית בראיות ומעוגן בתמיהות העולות מההודאות עצמן – מקיומם של "דברי מה חסרים" ומ"דברי מה סותרים", הטמונים בהן גם יחד. זאת ועוד, הספק לדעת דנציגר עולה גם מקיומן של ראיות אובייקטיביות בתיק, המקשות על גיבוש מסקנה חד משמעית בדבר אשמת זדורוב ואשר אינן נותנות מנוח. בדברים אלו התייחס דנציגר ספציפית לעובדה שהחתך בסנטרה של המנוחה נגרם באמצעות סכין משוננת אשר אינה מתיישבת עם תיאוריו של זדורוב כי ביצע את הרצח באמצעות אחת מסכיני העבודה שלו ועקבות נעליים זרות בתא השירותים, שאין חולק כי אינן של זדורוב ואשר קושרות אדם אחר לזירת הרצח. השופט דנציגר סבר כי לא ניתן לומר שמקבץ ראיות זה הוא בגדר תהיות וקושיות בעלמא, אלא שמדובר ברצף ראייתי החותר תחת גרסת המשיבה ומכרסם באשמתו של זדורוב. לכך הצטרפו, בעוצמה פחוּתה אמנם, העובדה שלמנוחה נגרמו שבע חבלות ראש, שאינן עולות מתיאוריו של זדורוב; וכן העובדה שהתלמידים שנתקלו במנוחה סמוך לפני שעת הרצח לא הבחינו באדם המתעמת עמה או עולה בעקבותיה במדרגות, בניגוד לתיאור שמסר. בנסיבות אלה, פסק השופט דנציגר כי לא ניתן לקבוע מסקנה חד משמעית בהתאם לרף ההוכחה הנדרש בדין הפלילי בדבר אשמתו של זדורוב, על אף שלשיטתו מדובר במקרה גבולי המצוי כ"פסע" מהרשעה והאפשרות שזדורוב הורשע על לא עוול בכפו אינה גבוהה.
הסתבך בשקרים כמעט בכל נושא
למסקנה זו התנגדו כאמור יתר שופטי ההרכב, שסברו כי יש להותיר את הרשעתו על כנה. השופט יצחק עמית הצטרף לחלקים ניכרים מפסק דינו של השופט דנציגר, אך בניגוד לדעתו קבע כי מכלול הראיות אינו מותיר כל ספק סביר באשר לאשמתו של זדורוב ברצח. לדעת עמית, הרשעתו של זדורוב ניצבת על שלושה נדבכים עצמאיים: האחת, התוודותו של זדורוב בפני המדובב, שהייתה התוודות אותנטית שיש ליתן לה משקל רב בשים לב לכך שהמדובב רכש את אמונו של זדורוב, הותיר לו חופש בחירה ולא השיג את גבולות אוטונומיית הרצון שלו. זאת ועוד, זדורוב לחש דברים אל אוזני המדובב בלבד ובמהלך התוודותו חשף פרטים אותנטיים מהרצח. הנדבך השני היה הודאתו של זדורוב בפני חוקריו, שלגביהן לא התקיימה אף אחת מעילות הפסילה בחוק ובפסיקה. בעניין זה הדגיש עמית כי זדורוב אינו נאשם רפה שכל, חלש אופי או רגיש ושברירי אלא אדם חשדן, מה גם שההודאה כללה פרטים מוכמנים שיכולים היו להיות ידועים רק לרוצח כמו חוסר האפשרות לנעול את תא השירותים מבחוץ ואופן עמידת המנוחה בעת שיסוף גרונה. הנדבך השלישי עליו נשען השופט עמית היה השחזור שביצע זדורוב, אשר כלל אלמנטים המעידים על האותנטיות שלו, לרבות האופן בו הדגים כיצד נחלץ בזריזות מתא השירותים החוצה מעל דלת התא הנעולה.
על נדבכים אלו, קבע השופט עמית, נערמות ראיות נוספות המחזקות את המסקנה ההרשעתית. בפרט התייחס לשתי הראיות המרכזיות עליהן נשענה ההגנה: אשר למחלוקת בדבר להב הסכין סבר עמית כי אף שנכון לאמץ את חוות דעת המומחית מטעם ההגנה, ד"ר מאיה פורמן רזניק, לפיה החתך בסנטר נעשה על ידי להב משונן – משקלו של נושא זה זניח למדי, בין היתר בהינתן העובדה שזדורוב השליך לדבריו את הלהב לאחר הרצח וזה לא נמצא עד היום, ובהינתן האפשרות כי היה ברשותו גם להב משונן. מלבד האמור, זדורוב אפילו לא נשאל על ידי ההגנה בעדותו בבית המשפט אודות להב הסכין ובחוות דעתה של ד"ר פורמן רזניק עלו קשיים מסוימים.
אשר לראיות בדבר טביעות הנעל, קבע השופט עמית כי אין לראות בהן ראיה קונקלוסיבית לזכות זדורוב, שכן ניתן להסבירן באפשרות הסבירה כי הוטבעו על ידי מי מהאנשים הרבים שנכחו בזירה לאחר גילוי הגופה. אשר לטביעות הנעליים על מכנסיה של המנוחה הביע השופט עמית את עמדתו כי אין לבחון את הדברים באספקלריה של ראיה מדעית הטעונה הערכות כמותיות וביסוס סטטיסטי, אלא מדובר במומחיות של השוואה, בדומה להשוואת תרמילים וקליעים או השוואת כתבי יד, תחומים שבהם נהוג לנקוט בסולמות ובמדרגים שונים. לאחר שהיה נכון לנקוט זהירות יתרה בעת בחינת הראיה, מצא השופט עמית כי ניתן לאמץ את הקביעה באשר להתאמה הסוגית בין טביעת הנעל לזו של זדורוב וקבע כי למרות שיש לראות את הטביעה כראיה נסיבתית בעלת משקל בינוני – היא מהווה ראיה עוצמתית בהתחשב בכך שמדובר בסוג נעל נדיר ביותר.
לכלל האמור, הוסיף השופט עמית ראיות נוספות העומדות לחובת זדורוב, הכוללות בין היתר פרטים מוכמנים שהיו בידיעתו, שקרים רבים מספור בהם הסתבך כמעט בכל נושא ונושא הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, שורה של ראיות נסיבתיות, חוסר המהימנות שייחס לו בית המשפט קמא ועוד. לבסוף, ציין השופט עמית כי בסיפורי בלשים ובסדרות טלוויזיה ברור כי בסופה של העלילה יתברר כי החשוד המיידי והטבעי הוא לא הרוצח, אולם במציאות מתברר לא אחת כי לא כך. במקרה זה, הודאותיו של זדורוב בפני המדובב והחוקים והשחזור שביצע, כשהם משתלבים עם יתר הראיות, מציבים לדעת עמית את זדורוב בדמותו של הרוצח שעקב אחר צעדיה של ראדה ז"ל בלכתה לשירותים, ומתיישבים היטב עם המסקנה בדבר אשמתו. השופט זילברטל הצטרף לדעתו של השופט עמית על מרבית נימוקיו, בהדגישו את ההודאה-התוודות של זדורוב בפני המדובב כהודאת אמת, שאליה מצטרף כאמור המארג הראייתי המרשיע הכולל.
לקריאה נוספת, ראו:
למרות הראיות החדשות- נותרה על כנה הרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה
תלונה במשטרה נגד בכירים במשרד המשפטים על הדחת עד ושיבוש הליכי משפט
הרופאה שהעידה בתיק זדורוב תיכנס לתפקידה כמנהלת היחידה לרפואה משפטית
