ביהמ"ש דחה את טענתו של עורך הדין להפרה צפויה של הסכם שכר הטרחה עבור טיפול משפטי במכירת יחידות דיור על ידי אלמנתו של הלקוח. השופטת ליאת הר ציון קבעה כי לא הוכחה חובת האישה בקיום ההסכם מכוח מעמדה כיורשת זכויות המנוח וחובותיו, וכי לא ניתן לחייב את העיזבון לקבל שירות משפטי אישי מצד עורך הדין מכוח ההסכם
בית משפט השלום דחה תביעת שהגיש עורך דין שנקשר בהסכם שכר טרחה למכירת יחידות דיור, לקבוע כי עם פטירת לקוחו יש לחייב את רעייתו בקיום ההסכם. השופטת ליאת הר ציון קבעה כי לא הוכחה חובת האישה בקיום ההסכם מכוח היותה יורשת זכויות המנוח וחובותיו, וכן לא הוכחה טענת עורך הדין, שהייתה עדות יחידה של בעל דין, להתחייבות האישה בעל פה כי תקיים את התחייבות בעלה המנוח.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, עורך דין במקצועו, הגיש את תביעתו שעניינה בטענה להפרה צפויה של הסכם שכר טרחת עורך דין. לטענתו, הוא שימש במשך 40 שנה כעורך דינו של המנוח, בעלה של הנתבעת. במסגרת שירותים אלו, שכר אותו המנוח לצורך טיפול משפטי במקרקעין במטרה להכשירם לבניה ולמכר היחידות, ובין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה. לטענת התובע, יש בהסכם שכר הטרחה כדי לחייב את הנתבעת, הן בשל היותה יורשת זכויות והתחייבויות המנוח, והן לנוכח התחייבותה בעל פה כי תקיים את התחייבויות בעלה המנוח מכוח הסכם שכר הטרחה. עוד טען התובע כי הנתבעת הודיעה לו כי היא אינה מתכוונת למסור את הדירות לטיפולו המשפטי, וכי יש לראות בכך כהודאה והפרה צפויה של הסכם שכר הטרחה.
השופטת ליאת הר ציון דחתה את התביעה וקבעה כי יש לקבל את עמדת הנתבעת כי ההסכם אינו מסוים דיו, שכן מעיון בהסכם שכר הטרחה עולה כי לא סוכמו בין הצדדים מכלול של פרטים שבהצטברותם מביאים למסקנה כי השתכלל הסכם מחייב. כך, למשל, לא הוסדר עניין תשלום שכר הטרחה והצדדים לא קבעו מי נושא בתשלום שכר הטרחה, כמו גם את שיעור התשלום והמועדים לתשלומו. נוכח האמור נקבע כי יש בהיעדר מסוימות זו כדי ללמד על היעדר גמירות הדעת לכריתת הסכם, להבדיל מהצהרת כוונת של הצדדים שהיתה צריכה להשתכלל במסגרת הסכמה מאוחרת. עוד הוסיפה השופטת כי עורך הדין ביקש להחתים את הנתבעת על הסכם מאוחר יותר, עובדה שיש בה כדי להעיד כי הוא עצמו לא סבר שדי במסמך המקורי כדי לחייב את הצדדים.
לחילופין, קבעה השופטת כי אם תתקבל טענת עורך הידן לפיה הנתבעת התחייבה כלפיו מכוח ההסכם ומכוח הסכמה מאוחרת, לא הוכחה הפרת ההסכם. זאת, שכן העיון בהסכם מלמד כי הוסכם שמכירת החלקה הן לדיירים והן לאחרים תהיה באמצעות עורך הדין. אולם, במקרה זה, לא הוכחה כוונת הנתבעת למכור את הדירות אלא להעניק אותן לנכדיה. על כן, הצהרה זו אינה מהווה הפרה צפויה של ההסכם, שכן לא ניתן לקרוא לתוך ההסכם התחייבות של הלקוח למכור את היחידות.
השופטת התייחסה גם לטענת עורך הדין כי ניתן לחייב את הנתבעת כיורשת מכוח הסכם שכר הטרחה, וקבעה כי התובע לא הוכיח את התקיימותו של ההסדר הקבוע בחוק הירושה, לרבות ידיעת הנתבעת אודות החוב בזמן חלוקת העזבון, ולרבות ההסדר הנוגע להתיישנות הקבוע בסעיף 132 לחוק הירושה. באשר לטענת עורך הדין כי יש לבחון את ההסדר הקבוע בסעיף 126 לחוק, צוין כי התביעה מלכתחילה לא הוגשה נגד העיזבון אלא נגד הנתבעת כיורשת והתובע אף לא הביא ראיות באשר לסטטוס חלוקת העיזבון. על כן נקבע כי ההסתמכות על ההסדרים הקבועים בחוק הירושה אינה מבוססת.
עוד נקבע כי גם אם וככל שניתן היה לקבוע כי מדובר בהסכם מחייב לתשלום שכר טרחה, מדובר בחיוב כי יינתן שירות של טיפול משפטי מצד עורך הדין. שירות זה מטבעו וטיבו הוא שירות אישי ולא ניתן לאכוף על העיזבון קבלת שירות אישי זה. על כן, לא ניתן לאכוף כלפי העזבון את הזכות המשפטית העתידית להמשיך ולספק שירות משפטי בתקופה מאוחרת לפטירה. כך גם נקבע כי יש לדחות את טענת התביעה לפיה יש לאכוף את ההסכם מכוח התחייבותה האישית של הנתבעת, המבוססת אך על עדותו של עורך הדין שלא נמצא לה סיוע בחומר הראיות.
