ביהמ"ש העליון הרשיע אדם שנכנס שלא ברשות לחשבונות בנק והעביר משם כספים בחדירה לחומר מחשב, גם ללא פריצה ל"שפת המחשב". עוד נקבע כי כניסה לאתרי אינטרנט תוך התעלמות מאיסורים בתנאי השימוש לא תיחשב כעבירה פלילית
בית המשפט העליון הרשיע אדם שנכנס שלא ברשות לחשבונות בנק והעביר משם כספים לאתרי הימורים בעבירה של חדירה לחומר מחשב, לאחר שבית המשפט המחוזי זיכה אותו בנימוק שלא בוצעה פריצה אלא נעשה שימוש בפרטים שהושגו במרמה. השופט אליקים רובינשטיין הבהיר כי " איני רואה סיבה מדוע יגן החוק על ראובן, שסיסמה נדרשת לשם שימוש במחשבו, אך לא על שמעון אשר לא השכיל להתקין במחשבו הגנה מסוג זה. בית ללא מנעול אינו הפקר – וכך הדין גם במחשב".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
על פי כתב האישום, המשיב, ניר עזרא, פרסם הודעות באתר אינטרנט המיועד להאקרים שבהן ביקש לקבל פרטי חשבונות בנק וכרטיסי חיוב. עזרא קיבל מספר רב של פרטי כרטיסי חיוב מחו"ל, והשתמש בהם כדי לרכוש ז'יטונים וירטואליים מאתר הימורים וטפסי הימורים באינטרנט. בהודעה נוספת ביקש עזרא לקבל פרטי חשבונות בנק ישראלים, והשתמש בפרטי אחד החשבונות שקיבל כדי להעביר כספים ללא ידיעתה והסכמתה של בעלת החשבון. בשל כך, ייחס לו כתב האישום, בין היתר, עבירה של חדירה לחומר מחשב.
בית משפט השלום הרשיע את עזרא בעבירות רישום מאגר מידע ושימוש בו, הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה וחדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת. הוא נידון לארבעה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבירות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננים.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של עזרא וקבע כי רק חדירה "לקרביו של המחשב" מקימה את יסודות העבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת – קרי, חדירה ל"שפת המחשב" שאינה קריאה על ידי בני אדם. עזרא זוכה מהעבירה, אך העונש שהוטל עליו נשאר על כנו, ולכן הוא עתר לקבלת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
גם המדינה ביקשה לערער על פסיקת בית המשפט המחוזי בטענה כי יש לפרש את העבירה בצורה תכליתית כדי שתחול על כל מקרה של התחברות לחומר מחשב ללא הסכמת בעליו. לטענת המדינה, כל חדירה למחשב מקימה את יסודות העבירה, כיון שהיא משפיעה בהכרח גם על "שפת המחשב".
מאידך, טען עזרא כי פרשנות המדינה רחבה מדי ותוביל לתוצאות לא רצויות, דוגמת הרשעת אדם שהדליק מזגן – הפועל באמצעות מחשב – ללא רשות. עוד נטען כי המשתמש במחשב לרוב אינו מודע לכך שמעשיו משפיעים על שפת המחשב, ולכן אין אפשרות להרשיעו בעבירה.
בנוסף טען עזרא כי הנתונים שהחזיק ברשותו ללא רישום אינם מהווים מאגר מידע, שכן הוא החזיר בנתונים למען פעילותו העבריינית שאינה נכנסת בגדרי המונח "עסק".
מכפיל נזק
השופט אליקים רובינשטיין ציין כי "המשפט רודף אחר ההתקדמות הטכנולוגית והבעיות המשפטיות שהיא מציבה, רודף ואינו משיג... ככל שחלק ניכר יותר מפעילות חיינו מתנהל באמצעות המחשב, כך יש לראות את החדירה אליו ביתר חומרה... השילוב הראוי בין משפט לטכנולוגיה הוא אינטרס של הכל, שכן מהפכת המחשוב לא תוכל לצעוד קדימה ללא הגנה משפטית הולמת. פיתוחים טכנולוגיים דוגמת מחשוב לביש, מכוניות אוטונומיות וארנקים סלולריים – והברכה השורה בצידם – יתקשו מאוד להשתלב במרקם החיים האנושי כל עוד השימוש בהם אינו זוכה להגנה משפטית כדבעי ואין צורך להכביר מלים; לשון אחר, לפני שהמכונית האוטונומית תעלה על הכביש, יהיה עלינו לאסדר בצורה טובה יותר את הטיפול בפצחנים המסוגלים להשתלט עליה בלחיצת כפתור, במישור הטכנולוגי וגם במישור המשפטי. הוא הדין לארנק הנייד, והדמיון עשוי להפליג, אך ככל שיפליג – לא יפליג דיו".
השופט רובינשטיין ציין כי סעיף 4 לחוק המחשבים אינו מגדיר מהי אותה חדירה שלא כדין לחומר מחשב, ופרשנותה צריכה להיות בהתאם לתכלית החוק ולשכל הישר. העבירה של חדירה לחומר מחשב שלא כדין נועדה ללכוד את העבריין בשלב מוקדם בהתנהגותו הפלילית. עבירות הניתנות לביצוע באמצעות מחשב נעות במנעד שבין דברים של מה בכך לבין שיתוק תשתיות המדינה באופן המהווה סכנה אסטרטגית ממשית. רובינשטיין הבהיר כי עבירות מסוג זה משתמשות במחשב כ"מכפיל נזק" ביחס לעבירות רגילות, כמו למשל בגניבת סכומי כסף עצומים, בבת אחת, מחשבונות בנק הפזורים ברחבי העולם, שכן אין דרך פיזית לעשות זאת.
עוד ציין רובינשטיין כי הדעה הרווחת בספרות האקדמית תומכת בהענקת פרשנות מרחיבה למונח "חדירה" ופרשנות מצמצמת למונח "שלא כדין". ניתן לפרש חדירה במובן של השגת שליטה במחשב והפעלתו, או באמצעות פרשנות מילולית, המרחיבה אף יותר – כל ממשק בין מחשבים, דוגמת שליחת דוא"ל, מקיים את דרישת החדירה, שכן המחשב השולח מחדיר מידע למחשב המקבל. המונח שלא כדין עשוי להתקיים באמצעות עקיפת טכנולוגיה, כגון דרישת סיסמה, או עקיפת חוזה – כאשר מדובר אך בחדירה למחשב באופן שאינו מורשה.
השופט רובינשטיין אימץ את הפרשנות המרחיבה למונח חדירה, הרווחת בקרב המלומדים. "הדבר תואם דם את השכל הישר, המבקש לטעמי לצמצם 'דרכי מילוט'", כתב רובינשטיין. "אם נעניק למונח 'חדירה' פרשנות הקשורה לטכנולוגיה ספציפית, ניאלץ להשתתף בעל כורחנו במשחק מתמיד של 'חתול ועכבר'".
באשר לפרשנות המונח "שלא כדין", ציין רובינשטיין כי הפרשנות הראויה למונח היא שימוש במחשב בהיעדר הסכמת בעליו. "עונשו של אדם שנכנס לבית ללא רשות קל מזה של הנכנס לבית על ידי פריצה; הדברים נכונים גם לגבי כניסה ל'בית וירטואלי' – המחשב. בכל הכבוד, קשה להלום את הצעתם של המלומדים להפליל רק את מי שעקף מכשול טכנולוגי. איני רואה סיבה מדוע יגן החוק על ראובן, שסיסמה נדרשת לשם שימוש במחשבו, אך לא על שמעון אשר לא השכיל להתקין במחשבו הגנה מסוג זה. בית ללא מנעול אינו הפקר – וכך הדין גם במחשב; והדברים נכונים במיוחד נוכח תכלית החוק. מובן כי מקרים שבהם נעשה הדבר באופן תמים ללא כוונה פלילית, כפי שיתכן שיארע בסביבות עבודה, לא ייכללו בגדר האמור, בראש וראשונה כיון שבעל המחשב ש'נחדר' לא יראה זאת כחדירה שלא כדין ולא יתלונן".
הבחנה נדרשת בין עיקר לטפל
השופט רובינשטיין התייחס ל"תרחיש האימים" בדבר תחולת יתר של הנורמה הפלילית והעיר כי לא קרוב היום שבו נראה באולמות בתי המשפט נאשמים שכל חטאם הוא בכך שנכנסו לאתר אינטרנט אשר בתנאי השימוש שלו נכתב באותיות הקטנות שהכניסה אליו אסורה. "פוטנציאל הנזק העצום הכרוך בעבירות מחשב מחייב אותנו לדבוק בפרשנות המרחיבה ולתור אחר דרכים לצמצום הבעייתיות הכרוכה בה; זאת ניתן לעשות באמצעות שימוש בשכל ישר, לרבות בסייג זוטי דברים המעוגן בסעיף 34יז לחוק העונשין... חזקה על גורמי מערך התביעה שידעו להבחין בין עיקר לטפל".
במקרה זה, ציין השופט רובינשטיין כי מעשיו החמורים של עזרא אינם הולמים את העונש הקל שבקלים שהושת עליו – ארבעה חודשי עבודות שירות. עוד נדחתה עמדת בית המשפט המחוזי לפיה הוא עשה במחשב שימוש חיצוני בלבד, אשר אינו מקים את יסודות העבירה. "המקרה שלפנינו הוא מקרה 'קל' שאינו מאתגר את פרשנות החוק", הדגיש רובינשטיין. עזרא קיים את יסוד החדירה כשהזין את פרטי חשבון הבנק של המתלוננת, וודאי כשהורה למחשב להעביר כספים מחשבון זה, שכן ברור כי המתלוננת לא הסכימה להעברת הכספים מחשבונה.
בסיכומו של דבר הורשע עזרא בעבירה של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת, אך זוכה מעבירה של רישום מאגר מידע ושימוש בו. מאחר שהצדדים לא התייחסו בערעוריהם לעונש, העונש שנגזר יעמוד בתוקפו.
למסקנה זו הצטרפו גם השופטים חנן מלצר ומני מזוז, שהוסיף כי "קשה להעלות על הדעת טעם טוב מדוע להבחין בין מקרה בו הפצחן חודר למחשב בנק ומתכנת בתוכנת המחשב הוראה להעביר לחשבונו x שקלים מ-y חשבונות בכל יום ראשון לחודש ובכך צובר בחשבונו 100 אלף שקל מחשבונות לקוחות אחרים של הבנק, לבין המקרה בו הפצחן חודר במישרין לחשבונות של אותם לקוחות (שלא דרך שפת המכונה) ומעביר את אותו סכום בדיוק לחשבונו. פעולות מהסוג האחרון הן מסוג הפעולות בגינן הואשם המשיב".
עו"ד יהונתן קלינגר, היועץ המשפטי לתנועה לזכויות דיגיטליות, אשר כתביו צוטטו על ידי השופטים בפסק הדין, אמר כי "בית המשפט העליון אימץ עמדה שעומדת בקנה אחד עם סטנדרטיים בינלאומיים כאשר קבע כי חדירה לחומר מחשב דומה לפריצה לבית, האסורה גם כאשר הבית אינו מוגן. מדובר בצעד מכריע בשמירה על פרטיות וסודות מסחריים. בית המשפט הקים לנו הגנה משפטית, שתסייע להרתיע תוקפים מפעולות העלולות לגרום נזקים כבדים".
עו"ד קלינגר הוסיף כי "בית המשפט עשה אבחנה חשובה כאשר פסק כי כניסה לאתר אינטרנט תוך התעלמות מאיסורים המפורטים באותיות קטנות בתנאי השימוש, כגון האיסור באתר פייסבוק לפתיחת חשבון לילדים מתחת לגיל 13, או הצהרתם של הגולשים באתרים למבוגרים כי הם מעל גיל 18, אינה עבירה פלילית, ולא יהיה מקום להעמיד לדין בכאלו עבירות. מדובר בתפיסה מקובלת בעולם, שמסייעת להפריד בין עיקר לטפל בעולם החדש של ימינו".
לקריאה נוספת, ראו:
הפשיעה הקיברנטית זמינה מאי פעם
ביהמ"ש הרשיע טכנאי מחשבים שחדר למחשב של ידידה וצפה בה במצבים אינטימיים
מעסיק שנכנס לפייסבוק של עובדת יפצה אותה ב-20 אלף שקל על פגיעה בפרטיות
