חדשות

השופט יצחק ענבר קבע כי דרישה גורפת לקבלת אישור רפואי ממשתתפי מרוצים למרחקים ארוכים עשויה אמנם להגביר את הביטחון האישי, אך היא תטיל נטל כבד מנשוא על רופאי המשפחה וקופות החולים, ואף תמנע את השתתפותם של רבים שיעדיפו לוותר על ההליך, מה שיפגע באינטרס החברתי של קידום אורח חיים בריא ופעיל

דרישה גורפת לקבלת אישור רפואי מכל משתתף במרוץ עממי עשויה אמנם להגביר את הביטחון האישי אך לא בהכרח תשיג את מטרתה, והיא אף עלולה להטיל נטל כבד מנשוא על רופאי המשפחה וקופות החולים ואף למנוע את השתתפותם של רבים במרוץ, מה שיפגע באינטרס החברתי של קידום אורח חיים בריא ופעילות גופנית בקרב הציבור. משכך, ניתן להסתפק באמצעים אחרים, בהם חיוב המשתתפים לחתום על הצהרת בריאות/שאלון ודרישה פרטנית להמצאת אישור רפואי ככל שהדבר יתחייב מהתשובות. כך קבע בית המשפט המחוזי במסגרת דיון בערעורים הדדים הנוגעים לתביעת רשלנות שהוגשה בעקבות פטירתו של אדם שהשתתף במרוץ "חצי מרתון" בתל אביב בשנת 2011. זאת, לאחר שבית משפט השלום קבע כי הסתפקותם של המארגנים באישור אינטרנטי במקום לדרוש אישור רפואי-פיזי מהמשתתפים במרוץ הפרה את חובת הזהירות כלפי המנוח.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המנוח שעזבונו הוא המערער 1 קיפח את חייו באפריל 2011 כתוצאה מהשתתפותו במקצה חצי מרתון שארגנה עיריית תל אביב, שהתפרס על פני 21 קילומטרים. בעקבות האירוע, הגישו עיזבונו של המנוח ובני משפחתו תביעה נזיקית לבית משפט השלום, בה טענו כי מותו נגרם עקב התרשלותם של מארגני המרוץ – העירייה והחברה שהפיקה את האירוע בפועל. טענת התביעה הייתה כי הנתבעים התרשלו בכך שלא דרשו אישור כשירות רפואי כתנאי להשתתפות במרוץ אלא הסתפקו בהצהרה אינטרנטית שהתבטאה בלחיצה על כפתור "אני מסכים" באינטרנט באופן המהווה הפרתה של חובת הזהירות כלפי הרצים. נוסף לאמור נטען גם כי זמן פינויו של המנוח מרגע קבלת הודעת הקריסה ועד לקבלתו למיון מהווה זמן בלתי סביר בנסיבות העניין, וכי לא התקיימו אמצעי קירור נאותים בשטח המרוץ או בדרך לבית החולים באופן שמנע את הצלתו של המנוח. הנתבעות מנגד, טענו כי דרישת אישור פוזיטיבי בניגוד להסתפקות בהצהרה בכל הקשור למרוצי חצי מרתון איננה מקובלת באף מדינה וכי דרישת הצגת בדיקה רפואית המופיעה בחוק הספורט לא חלה על מרוצי חובבנים שאינם חוסים תחת איגוד ספורטיבי.

בית משפט השלום קיבל את התביעה וחייב את העירייה והחברה המפיקה לפצות את התובעים בסך של כ-890 אלף שקל. נקבע כי הסתפקותם של הנתבעים באישור אינטרנטי במקום לדרוש אישור רפואי-פיזי מהמשתתפים במרוץ היווה הפרת חובת הזהירות כלפי המנוח, וכי גם בשלב הטיפול בו לאחר התמוטטותו חלה התרשלות. לצד זאת, ייחס בית המשפט למנוח אשם תורם בשיעור 30%.

נוכח השלכותיה האפשריות של ההכרעה בערעור, התבקשה גם עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר סבר כי אין לחייב משתתפי אירועי ספורט עממיים לסוגיהם השונים, וביניהם מרוצים למרחקים ארוכים, בהמצאת אישור רפואי.

השופט יצחק ענבר קבע כי אין לדרוש ממשתתפי אירועי ספורט עממיים המצאת אישור רפואי. השופט ציין כי שאלת הצורך לוודא ולפקח באופן פוזיטיבי על הימצאותו של אישור רפואי אצל כל אחד ממשתתפי המרוץ תוחמת עצמה לשאלת היקפם ומהותם של אמצעי הזהירות שעל מארגני מרוץ עממי (להבדיל מתחרותי) למרחקים ארוכים לנקוט בהם. בעניין זה, הזכיר השופט כי מארגני המרוץ אינם חבים כלפי משתתפי המרוץ באחריות מוחלטת, אלא חובתם היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, כשבהתאם להלכה הפסוקה סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות של "האדם הסביר". עוד סבר ענבר כי פסק דינו של בית משפט השלום לא כלל סקירה או ניתוח של האינטרסים השונים הנוגעים לסוגיה ולא ניסה להתמודד עם מורכבותה. אמנם, צדק בית המשפט כשציין כי חיוב משתתפי המרוץ בהמצאת אישור רפואי עשוי להגביר את מודעותם לחשיבות מצבם הבריאותי וההשלכות האפשריות, ככל שמצבם אינו מאפשר את המאמץ המתבקש, אלא שבית המשפט ייחס לשיקול זה משקל בלעדי ומכריע על אף שנראה שלצדו ראוי לשקול שיקולים נוספים.

לגופו של עניין הדגיש השופט ענבר כי קיים אינטרס חברתי מובהק בקידום הפעילות הגופנית והעיסוק בספורט בקרב הציבור, כפי שבא לידי ביטוי בין היתר בהחלטת ועדת השרים לענייני חברה וכלכלה מסוף שנת 2011 שקיבלה תוקף של החלטת ממשלה. בין היתר נקבע בהחלטה זו כי יש לפעול ליישום התכנית הלאומית  לקידום אורח חיים פעיל ובריא באמצעות תיאום מדיניות ציבורית בין משרדית לקידום תזונה נכונה ופעילות גופנית, גיבוש תכניות לעידוד הפעילות הגופנית באמצעות חינוך לבריאות ולביצוע פעילות גופנית, תיקוני חקיקה, פיתוח תמריצים כלכליים ועוד. עוד צוין כי העלייה במודעות לאורח חיים פעיל ובריא הביאה בעשור האחרון גם לעלייה במספר המשתתפים במרוצים לא תחרותיים למרחקים ארוכים, שאוכלוסייתה נאמדת כיום בישראל ביותר מחצי מיליון איש. עניין זה, לדעת השופט, המהווה תופעה מבורכת בעידן שבו אורח חיים יושבני וחוסר בפעילות גופנית נמצאים בעלייה מתמדת ונוכח ההכרזה של ארגון הבריאות העולמי על ההשמנה כמגפה.

יחד עם זאת, הובהר כי מרוצים למרחקים ארוכים הם פעילות אתגרית העלולה להיות מלווה בפגיעות בריאותיות מסכנות חיים, כגון פגיעות חום ופציעות מאמץ יתר אחרות, ועל כן לצד עידוד הפעילות הספורטיבית יש לנקוט אמצעי זהירות להבטחת בריאותם ובטיחותם של המשתתפים במרוץ. בעניין זה, ציין השופט כי מנכ"ל משרד הבריאות מינה וועדה לבחינת אמות מידה לקיום מרוצים למרחקים ארוכים, אשר כללה מומחים בתחומי הרפואה והספורט ונתנה המלצות מפורטות למארגני אירועי ספורט כאלו. בין המלצות אלו צוינו ניטור תנאי האקלים, אספקת שתיה ותקשורת עם המשתתפים, ארגון "מעטפת רפואית" למרוץ ועוד. לצד זאת, סברה הוועדה כי מארגני המרוצים אינם צריכים לוודא באופן פוזיטיבי קיומו של אישור רפואי למשתתף אלא ניתן להסתפק בקבלתה של "הצהרת בריאות" או מילוי שאלון בריאות על ידי הרצים לגבי גורמי סיכון. לדעת השופט ענבר, מטרת ההפניה לדוח הועדה היא להצביע על כך שאת פני הסכנות הנשקפות למשתתפי מרוצים עממיים אפשר לקדם מבחינה עקרונית באמצעי זהירות רבים ומגוונים אחרים זולת דרישה גורפת להמצאת אישור רפואי על ידי כל אחד ואחד מהמשתתפים.

שיקול נוסף שעליו הצביע השופט היה האפשרות שבדיקה רפואית עובר למרוץ לא בהכרח תגלה את הליקוי הגופני העלול לגרום לפגיעה במשתתף, כך שספק אם רופא משפחה כלל יכול להנפיק אישור "אמיתי" אודות מצבו הרפואי של הפונה. זאת ועוד, סביר להניח שדרישה גורפת לאישור רפואי תיצור עומס רב על רופאי המשפחה בקופות החולים וקושי של הקופות במתן מענה לרבבות הפונים, בפרט בימים הסמוכים למרוץ. לעומס זה יחבור גם חששם של הרופאים מתביעות, אשר יוביל לריבוי בדיקות מיותרות, להתניות שונות באישורים שיונפקו ואף לאי מתן אישור כלל בלא הצדקה. אם בכך לא די, סבר השופט כי ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים שחלק מהמשתתפים הפוטנציאליים יוותרו מלכתחילה על "התענוג" של עמידה בתור הפונים ועריכת הבדיקות שיידרשו. השופט העיר כי לו היה נדרש לעשות את ההשתתפות במרוץ למרחקים ארוכים לפעולה בטוחה לחלוטין, ייתכן שצריך היה להציב רופא ליד כל רץ, אך זוהי אינה אמת המידה הנדרשת על פי מבחניו של "האדם הסביר", להבדיל מנקיטת אמצעי זהירות סבירים.

לסיכום נקבע כי דרישה גורפת לקבלת אישור רפואי מכל משתתף במרוץ אכן עשויה להגביר את הביטחון האישי אך לא בהכרח תשיג את מטרתה, והיא אף עלולה להטיל נטל כבד מנשוא על רופאי המשפחה וקופות החולים או למנוע ללא הצדקה את השתתפותם של רבים במרוץ, מה שיפגע באינטרס החברתי של קידום אורח חיים בריא ופעילות גופנית בקרב הציבור. משכך, ובהינתן הקשת הרחבה של כל אמצעי הזהירות האחרים שניתן וראוי לנקוט בהם והצורך לאזן בין האינטרסים המתנגשים בסוגיה, אין לחייב באופן גורף משתתפי מרוצים ארוכים שאינם תחרותיים בהמצאה מוקדמת של אישור רפואי אלא לקדם את מודעותם לחשיבות מצבם הבריאותי באמצעים אחרים כגון חיובם לחתום על הצהרת בריאות/שאלון ודרישה פרטנית להמצאת אישור רפואי ככל שהדבר יתחייב מההצהרה או מהתשובות. לדעת בית המשפט, אמצעים אלה הם סבירים ויעילים, אינם יוצרים הכבדה בלתי סבירה ובהצטרפם למכלול אמצעי הזהירות המתחייבים האחרים יש בהם כדי ליצור איזון ראוי בין הגנה על המשתתף במרוץ לבין המשך קיומה של הפעילות.

ע"א 26012-08-14

לקריאה נוספת, ראו:

 עיריית תל אביב תפצה את משפחתו של משתתף בן 40 שנפטר במהלך מרוץ חצי מרתון

תובע שהתאמן בחדר כושר ללא אישור רפואי יקבל פיצוי של 250 אלף שקל

אושר סופית: קבלה למכון כושר לא תחייב אישור רופא אלא הצהרת כשירות בלבד