שופטי ביהמ"ש העליון קבעו בדעת רוב כי אין מקום לבסס תביעת פיצוי על "ראיות קולקטיביות", ומכאן שהיה על כל אחד מ-156 החקלאים להציג ראיות פרטניות לעניינו. מנגד, סבר השופט ניל הנדל כי אין מניעה עקרונית לפסוק פיצוי כולל ואין מקום לשלול זכות זו אך בשל עמימות לגבי הנתח המדויק שאמור ליפול בחלקו של כל חבר
בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של מנהל מס רכוש על חיובו לפצות 156 חקלאים, חברי מושבים ואגודות חקלאיות מגוש קטיף לשעבר בגין מלוא הנזקים העקיפים שנגרמו להם בעונת 2003-2004 בעקבות אירועי אינתיפאדת אל אקצה. בדעת רוב שהובילה הנשיאה מרים נאור, נקבע כי המשיבים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק ראייתי וכי אין מקום לבסס תביעת פיצוי על "ראיות קולקטיביות", ומכאן ששומה היה על כל אחד מהמשיבים להציג ראיות פרטניות לעניינו שלו על מנת שתושג הכרעה פרטנית, דבר שלא נעשה. מנגד, סבר השופט ניל הנדל כי היה ניתן לפסוק למשיבים פיצוי על דרך האומדנה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשלהי שנת 2000 פרצה ברחבי המדינה ובשטחי יו"ש אינתיפאדת אל אקצה, בעקבותיה שרר מצב בטחוני רעוע באזור גוש קטיף אשר בא לידי ביטוי בין היתר בהפגזות ובחדירות מחבלים גבה מחיר כבד בגוף ובנפש, ופגע ביכולתם של המשיבים לעבד את אדמתם באופן סדיר ולשווק את תוצרתה במועד.
בשל הנזקים האמורים, הושגה הסכמה בין המשיבים לבין משרד האוצר לתשלום מענק שנתי החל מעונת 2001, חלף המתווה הקבוע בחוק מס רכוש וקרן פיצויים. לצורך חישוב המענק, שכר משרד האוצר את שירותיו של משרד שמאים, וזה שלח צוות מטעמו לבקר במשקים ולערוך חוות דעת מפורטת בנוגע לנזקים. בהתאם לכך, ניתן אישור של הממונה על התקציבים באוצר למתן המענק בכל שנה ושנה. דא עקא, שבהגיע העת לתשלום המענק לעונת 2003-2004 שינה לפתע משרד האוצר את עמדתו ודחה את הדרישה לתשלום המענק. בין לבין, פונו המשיבים מבתיהם וממשקיהם במסגרת תכנית ההתנתקות.
בעקבות הסכמה שהושגה בבג"ץ, הגישו המשיבים תביעות פיצויים למס רכוש בגין הנזקים העקיפים שנגרמו להם עקב המצב המלחמתי באזור, הן לעונת 2003-2004 והן לעונה העוקבת 2004-2005. התביעות נדחו בשלל נימוקים לרבות היעדר קשר סיבתי בין האירועים לנזק, חוסר תיעוד מספק, ועוד. על כך הגישו המשיבים ערר לוועדת ערר מס רכוש וקרן פיצויים, אשר קבעה כי המענק שולם להם לפנים משורת הדין וכל פעם רק לעונה אחת, וכי לא הוכח שהאירועים הנקודתיים גרמו לנזקים העקיפים הנטענים. יחד עם זאת, קבעה הוועדה כי מס רכוש יפצה את המערערים בשיעור של 5% בלבד מסכום התביעה לשנת 2003/2004.
בעקבות השתלשלות האירועים הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר ביטל את החלטת וועדת הערר בנימוק שזו שגתה בקביעתה כי חוות הדעת השמאית אינה עונה על הנדרש ואינה מספקת להוכחת הנזק, שכן מסקנה זו לא הייתה מעוגנת בראיות. טעם נוסף להתערבות מצא בית המשפט בדוקטרינת הנזק הראייתי. נקבע כי המדינה יצרה בקרב המשיבים הסתמכות על המשך תשלומי המענק וגרמה להם להעריך כי אין עוד טעם בשמירת התיעוד הרלוונטי. בנסיבות אלה, ועל רקע ביצוע תכנית ההתנתקות אשר הוסיפה והכבידה על שמירת המסמכים, סבר בית המשפט כי אין לבוא חשבון עם המשיבים ואף ראוי לזקוף לחובת מס רכוש את הנזק הראייתי שנגרם להם בגין התנהלותו ולהעביר אליו את נטל סתירת טענותיהם. משלא עלה בידו לעשות כן, קיבל בית המשפט את תביעות המשיבים בגין נזקי עונת 2003/2004. עם זאת, ביחס לעונת 2004/2005 לא הוכח כי נמסר תיעוד לשמאי; כי צוות השמאי ביקר בכל אחד מהנכסים, ואף לא הוכנה חוות דעת ולכן הערעור נדחה בנקודה זו.
הנשיאה מרים נאור והשופט צבי זילברטל קיבלו את הערעור שהגיש מס רכוש וקבעו כי יש להשיב על כנהּ את החלטתּ ועדת הערר. הנשיאה הסכימה עם מסקנתו של השופט ניל הנדל לפיה המשיבים לא הניחו ולו ראשית ראיה לכך שהחסר הראייתי שממנו סבלו נובע מהתנהלותו של מס רכוש.
במקרה דנן, סבר השופט הנדל כי גם אם המדינה יצרה תנאים שעשויים היו להוביל לנזק ראייתי, העברת הנטל מותנית בהוכחה כי נזק זה התממש וכי קיים קשר סיבתי בין מחדל הנתבע לדלות ראיות התובע. עם זאת, בנסיבות בהן מדובר ב-156 תביעות שונות שחלקן הוגשו על ידי אזרחים פרטיים ואחרות על ידי תאגידים עסקיים ומושבים שיתופיים – אין מקום לגזור גזרה שווה בין המשיבים ואין לקבל את הטענה הסתמית כי כולם כאחד נמנעו משמירת התיעוד עקב התנהלות המדינה. לפיכך, לא ניתן לקבל את הניסיון לטעון לסוג של נזק ראייתי קולקטיבי, שכן הנטל הוא אינדיבידואלי וחל על כל משיב ומשיב. כפועל יוצא, אין מנוס מהמסקנה כי לא היה מקום לפסוק למשיבים פיצוי בהסתמך על טענות לנזק ראייתי שלא הוכחו.
למרות האמור, סבר השופט הנדל כי היה מקום לפסוק למשיבים פיצוי על דרך האומדנה, אלא שמסקנה זו לא התקבלה על דעת יתר חברי ההרכב – הנשיאה נאור והשופט זילברטל. לדעת נאור, המשיבים לא הצליחו לבסס בראיות נאותות את זכאותם לפיצוי לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, שכן הם לא פעלו בהתאם למתווה שנפתח עבורם בבית המשפט ולא הגישו תובענות פרטניות למס רכוש. חלף זאת, הגישו המשיבים תובענה קולקטיבית-משותפת בשם כולם, שאותה ביססו למעשה על אותן ראיות שעל בסיסן התבקשו במקור הפיצויים ששולמו להם בדרך שלא הותוותה בחוק, ובראשן חוות הדעת שהוכנה בידי השמאי. לדעת הנשיאה, בדרך זו ביקשו המשיבים ככל הנראה להימנע מהצורך להוכיח בנפרד כל תביעה ותביעה, אולם אם הייתה מתקבלת עמדתם והיה מתאפשר להם לזכות בפיצוי פרטני בהתבסס על ראיות קולקטיביות – היה בכך כדי לאפשר להם ליהנות מההסדר ה"קולקטיבי" למשך שנים נוספות. יחד עם זאת, הדרך היחידה שבאמצעותהּ היה באפשרותם של המשיבים לזכות כל אחד בנפרד בפיצוי לפי החוק היא הוכחתם של התנאים המותווים בחוק לקבלתו של הפיצוי, ובהיעדר ראיות מספקות – אין הם זכאים לכל פיצוי. עוד הזכירה הנשיאה נאור כי ערעור על החלטותיה של ועדת הערר ייתכן רק בעניין משפטי, אלא שלאחר בחינת פרוטוקול הדיון של וועדת הערר עולה כי אין יסוד להתערב בהחלטתהּ לפיה התביעות לא הוכחו כדבעי.
לבסוף ציינה נאור כי אם היו המשיבים מנהלים ענייניהם באופן אחר, היה בידיהם להוכיח כל אחד בנפרד נזקים קונקרטיים שנגרמו להם וקשר סיבתי בין הנזקים לבין האירועים שלכל הדעות התרחשו. עם זאת, אין כל ראיה המזכה את המשיבים בפיצוי אף לא בדרך האומדנה כפי שהציע השופט הנדל. לצד זאת הדגישה נאור כי אף שלא הוכיחו כאמור את תובענותיהם בראיות פרטניות כנדרש, המשיבים לא נותרו ללא פיצוי שכן לא זו בלבד שמשך שנים רבות הם קיבלו מענקים ממשרד האוצר בלא שנבדקו נזקיהם הפרטניים על פי הוראות החוק, אלא שגם ועדת הערר החליטה בהחלטתהּ ליתן להם פיצויים בשיעור של 5% על דרך האומדנה. משכך, ובשים לב לכך שהמבקש לא ערער לבית המשפט המחוזי על החלטתהּ זו של ועדת הערר, הרי שתוצאת הערעור דנן היא החזרתהּ של החלטתהּ של ועדת הערר על כנה, ומכאן שגם כתוצאה מהליך זה יזכו המשיבים לפיצוי של 5% מנזקיהם הנטענים על אף שלא הוכחה תשתית מספקת לכך.
השופט זילברטל הצטרף כאמור לעמדתה של הנשיאה נאור והוסיף כי הגישה שלפיה ניתן לפצות את חברי הקבוצה "כאיש אחד", מבלי לקבוע את נזקו של כל משיב, אינה פוטרת במקרה זה את המשיבים מהצורך להוכיח את נזקיהם וכי ככל שהמשיבים הוטעו לחשוב שלא יצטרכו להגיש תביעות פרטניות נוכח העובדה שבעבר קיבלו את אותו "מענק", הרי שהמבקש כבר הסכים לילך לקראתם במסגרת תוצאת ההליך בבג"ץ כך שהם לא הועמדו בפני שוקת שבורה. מנגד, השופט הנדל נותר כאמור בדעת מיעוט בסברו כי אין מניעה עקרונית לפסוק פיצוי כולל לכלל המשיבים עבור נזקים עקיפים ואין מקום לשלול זכות זו אך בשל עמימות לגבי הנתח המדויק שאמור ליפול בחלקו של כל חבר. לפיכך, סבר השופט כי היה מקום לפסוק למשיבים 35% מהערכת הנזק.
