ביהמ"ש לענייני משפחה חייב אישה לפצות את בעלה ב-15 אלף שקל וקבע כי סירובה להתגרש בהסכמה הפך בהדרגה לבלתי סביר, כיוון שלאחר שנים של פירוד שבהם ניהלו הצדדים הליכים משפטיים לקראת סיום הקשר, אין הם נמצאים עוד בטווח הזמן הסביר והלגיטימי לניהול מו"מ ענייני לשיקום היחסים
בית המשפט לענייני משפחה חייב סרבנית גט לפצות את בעלה בסך של 15 אלף שקל, אף שלא ניתן כל פסק הדין המחייב אותה להתגרש. השופט מחמוד שדאפנה קבע כי סירובה של האישה לתת גט בהסכמה הפך בהדרגה לבלתי סביר, שכן כל שנותר מן הנישואים הוא הסטטוס הפורמלי.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הצדדים נישאו זה לזו בשנת 2000 ונולדו להם שני ילדים משותפים. נישואיהם עלו על שרטון לאחר שהתובע עבר אירוע מוחי קשה בשנת 2009 אשר בעקבותיו נזקק לשני ניתוחים ואושפז זמן ממושך בבית החולים. עם שחרורו מבית החולים לא שב עוד לבית המגורים המשותף אלא לדירת הוריו המנוחים.
באפריל 2010 הגיש התובע תביעה לגירושין בבית הדין הרבני. הנתבעת הגישה כתב הגנה שבמסגרתו טענה כי אף היא חפצה בגירושין, אולם בדיון שהתקיים שינתה את גרסתה והודיעה על רצונה בשלום בית. בית הדין הרבני דחה את התביעה וקבע כי הפירוד נוצר ביוזמת הבעל עקב מחלתו, והעמיק לאחר מכן לאחר שהבעל מצא לנכון לבגוד באשתו ולנהל קשר זוגי עם אישה זרה. בית הדין קיבל את עמדת האישה כי היא מעוניינת שבעלה ישוב לביתו ויחזור לשלום בית עמה.
התובע ערער על פסק הדין לבית הדין הרבני העליון, אשר דחה את הערעור והציעה לצדדים לנהל משא ומתן לקנות את הגט בסכום כספי של 30 אלף שקל, אולם התובע סירב. בין לבין הגישה הנתבעת תביעה להסדרי ראייה ומשמורת וכן תביעה למזונות קטינים.
בתביעה שהגיש שבה עתר לפיצוים בגין אי מתן הגט, טען התובע כי לאורך נישואיו מיררה הנתבעת את חייו, שלטה בו ביד רמה ולא הותירה כל מקום לרצונותיו, עד כי היא הובילה אותו להתמוטטות פיזית שבגינה הוא קיבל אירוע מוחי ונזקק לשני ניתוחים בראשו. לטענתו, הוא שהה בבית החולים במשך חודש כאשר הנתבעת סירבה לסעוד אותו והגיעה פעמיים בלבד לבקרו. גם לאחר שחרורו סירבה הנתבעת לטפל בו והוא נאלץ לעבור לבית הוריו המנוחים שם סעדו אותו אחיו ודאגו לכל מחסורו. התובע טען כי משבר אמון זה היה הרקע לפירוד בין הצדדים, וכי גם האישה עצמה הביעה את רצונה להתגרש תוך שהיא מטיחה בו העלבות שאינן משתמעות לשתי פנים.
התובע טען כי הבקשה לשלום בית אינה אלא אחיזת עיניים שמטרתה לסחוט ממנו כספים, וכי במסגרת הערעור בבית הדין הרבני הגדול הסכימה הנתבעת להתגרש תמורת 50 אלף שקל.
באשר לנזקיו, טען התובע כי התחושה כי גורלו נתון בידי הנתבעת ללא יכולת להשתחרר ממנה היא עוולה נזיקית הבאה בגדר כליאת שווא, וכי התובעת במעשיה פגעה בזכותו לחירות ומימוש עצמי, וכן פגעה ביכולתו להקים תא משפחתי חדש. התובע עתר לקבל פיצוי בסך של 200 אלף שקל עבור כל שנה שבה סירבה הנתבעת להתגרש ללא כל הצדקה, אף שהשניים חיו בפירוד מוחלט, ובסך הכל כ-800 אלף שקל.
השופט מחמוד שדאפנה קיבל את התביעה בחלקה וציין כי הפסיקה כבר קבעה כי ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לפסוק פיצוי נזיקי בגין סרבנות גט, גם בנסיבות בהן טרם ניתנה החלטה על ידי בית הדין, המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן להעניק את הגט, וכי עניין זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ויוכרע על פי נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה. הרשלנות המדוברת אינה פונקציה של חיובו של בית הדין למתן הגט אלא פונקציה של סירובו של בן הזוג להיענות לבקשה להתגרש בהסכמה ושל הנזק שנגרם לבן הזוג השני כתוצאה מכך.
"תופעת סרבנות הגט הינה תופעה כואבת אשר משתמשת בחירותו ובכבודו של האדם ככלי מיקוח וניגוח בידי מי שהיה עד לא מזמן האדם הקרוב ביותר לניזוק", כתב השופט שדאפנה בפסק הדין. במקרה זה, קבע השופט, אין צורך להכריע האם סירובה של האישה להתגרש הוא סירוב סביר ולגיטימי, כפי שניתן היה לצפות מאדם סביר בנעליה, או שמא הוא חוד מהתנהגות סבירה תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה. זאת, בעיקר נוכח העובדה כי קיים פסק דין חלוט של בית הדין הרבני שקבע מפורשות כי הוא מאמין לנתבעת.
חרף האמור, ועל אף שנקבע מפורשות כי הנתבעת חפצה בכנות בשלום בית, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הצדדים אינם מתגוררים יחד מאז מאי 2008, וכי מאז הגשת תביעת הגירושין ב-2010 הם מנהלים הליכים משפטיים שכל תכליתם היא סיום קשר הנישואים ותנאי הפירוד. בכל טענותיה בכתב ההגנה, לא אוזכר ולו פעם אחת רצונה של הנתבעת לשלום בית, והיא לא טענה כי היא מעוניינת בשיקום הנישואים, ציין השופט.
השופט הבהיר כי גם סירוב שהוא לגיטימי בשלב אחד עשוי בהדרגה להפוך לבלתי סביר על רקע נישואים שאיבדו מתוכנם וייחשב החל משלב מסוים לסירוב חסר תום לב. "סבורני כי על רקע ההתדיינות הממושכת של הצדדים בפני בית הדין, דרישתו המפורשת החוזרת והנשנית של התובע להתגרש, הצהרותיו הברורות והחד משמעיות שאינו מעונין עוד להיות נשוי לנתבעת והבעת התנגדותו הנחרצת לשלום בית במשך כל השנים... טענותיהם ההדדיות של הצדדים והיות הצדדים פרודים במשך זמן כה ממושך אינם עולים בקנה אחד עם עמידת הנתבעת על רצונה בשלום בית, ואף אינם מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר", כתב השופט. "רצון זה אף אינו מתיישב עם הגשת התובענות מטעמה... ועם העובדה שמשך ארבע שנים לא נקטה הנתבעת בכל פעולה כדי לקרב את התובע... הנתבעת לא אחת.. התנתה את מתן הגט בתשלום פיצויים, עניין אשר מחזק את הטענה בדבר חוסר כנות בסירוב ליתן גט".
נוכח המפורט לעיל, קבע השופט כי נישואי הצדדים תמו וכל שנותר הוא הסטטוס הפורמלי, נישואים "על הנייר" בלבד. משכך, אין אנו נמצאים בטווח הזמן הסביר והלגיטימי לניהול משא ומתן ענייני לשיקום היחסים. זאת, שכן בנקודת זמן זו אבדה התוחלת על טענות בדבר הצלה ושיקום הקשר.
השופט שדאפנה הבהיר כי המועד שממנו יש לראות בנתבעת סרבנית גט הוא מועד מתן פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, שבו נקבע מפורשות כי מקובלת על בית הדין הצעת בא כוח האישה לסיום התיק אם הבעל ישלם לה סך של 30 אלף שקל וישתתף בנטל גידול הילדים בפועל.
השופט העיר כי סכום הפיצוי הנתבע, העומד על 800 אלף שקל, הוא בלתי סביר, אינו משקף את נזקיו של התובע ואף לא נתמך בשום ראיה. "בעניינו לא נגרם לתובע נזק ממשי כלשהו. התובע ניהל חייו בצורה רגילה, קיים קשר נוסף עם נשים אחרות ואף הודה בזה במסגרת חקירתו בפני בית המשפט. לא נגרם לו כל נזק כספי... הוא ף קיבל הנחה מתשלומי ארנונה על אף מעמדו כנשוי", נכתב בפסק הדין. "לטעמי הנזקים שנגרמו לתובע אינם בדרגה החמורה יחסית שכן משך הזמן בו היה מסורב איננו ארוך יחסית, גיטו כבר ניתן, הצדדים כאמור גרושים, כמו כן לא הוכח פרט להפסד זמן בגין הדיונים כל נזק אחר, לכן תוך התחשבות בשיקולים אלו ולאור המגמה בפסיקה סבורני, כי יש לחייב הנתבע בתשלום פיצויים בסכום כולל של 15,000 שקל בלבד סכום שכולל בתוכו את מרכיב עוגמת הנפש".
לקריאה נוספת, ראו:
העליון: ניתן לקצוב בזמן מזונות אישה סרבנית גט גם ללא חיוב בגט בביה"ד
פסיקה עקרונית: מסורב גט? אתה זכאי לפיצוי 25 אלף ש' עבור כל שנת סירוב
המלכוד של מסורבות הגט: הפיצוי מביהמ"ש מכשיל את הגירושין
