השופטים קבעו כי ניתן להשתמש במכשיר התביעה הייצוגית לטיפול בתופעת הדרת הנשים מהמרחב הציבורי ונקבעו פרמטרים להכרה בארגונים המבקשים להגיש תביעות כאמור חלף תובע בעל עילה "אישית". במקרה זה, הוכרה עמותת "קולך" כתובעת ייצוגית נוכח הרתיעה הקיימת בקרב נשים חרדיות לעמוד בחזית המאבק להגברת השוויון המגדרי בקהילה מחשש לפגיעה במעמדן
בית המשפט העליון דחה את ערעורה של תחנת הרדיו האזורית "קול ברמה" על פסיקה שאישרה הגשת תובענה ייצוגית נגדה בגין מדיניות מפלה ומוצהרת של אי השמעת נשים בשידורי התחנה. מדיניות זו, במסגרתה נמנע מנשים להתראיין לשידורי התחנה או לעלות לשידור, הייתה בתוקף עד שנת 2011 עד שהרשות השנייה שמה קץ לדבר. בתוך כך הביע הרכב השופטים שאט נפש מהתופעה הפסולה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי וקבע כי ניתן להשתמש במכשיר של התובענה הייצוגית לצורך טיפול בתופעה הכללית של הפליה. עוד נקבעו פרמטרים להכרה בארגונים המבקשים להגיש תובענות ייצוגיות חלף תובע בעל עילת תביעה "אישית", כשבמקרה זה אחד הנימוקים התומכים בהכרה בעמותת "קולך" כתובעת ייצוגית היה קיומה של רתיעה מצד נשים חרדיות לעמוד בחזית המאבק להגברת השוויון המגדרי בקהילה מחמת חששן מפני פגיעה במעמדן.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
תחנת הרדיו האזורית "קול ברמה" פועלת החל משנת 2009 מכוח זיכיון שניתן לה על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. הקמת התחנה נעשתה בעקבות זכייתה במכרז שפרסמה הרשות השנייה להענקת זיכיון לתחנת רדיו ייעודית לציבור "תורני-מסורתי-ספרדי" באזור מרכז הארץ ודרומה, לאחר שבדיקות שונות העלו כי מגזר זה אינו זוכה למענה הולם בשוק התקשורת המקומי. לפי אתר האינטרנט של התחנה, מיום הקמתה הלכה וגדלה כמות מאזיניה והיא כיום התחנה האזורית החמישית בגודלה בישראל.
מיום הקמתה נקטה התחנה מדיניות מוצהרת של אי השמעת נשים בשידורי התחנה, אשר הגיעה לקיצה בנובמבר 2011 בעקבות התערבות רגולטורית של הרשות השנייה. בספטמבר 2014 קיבל בית המשפט המחוזי בקשה לאישור תובענה ייצוגית אותה הגישה עמותת "קולך - פורום נשים דתיות", בטענה כי המדיניות המוצהרת בה נקטה התחנה לפיה לא תושמענה נשים בשידוריה היא בבחינת הפליה אסורה לעניין חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. בתוך כך דחה בית המשפט טענות שונות שהעלתה תחנת הרדיו בדבר מידת ההתאמה של התובענה להתברר כתובענה ייצוגית וקבע כי המדיניות שבמחלוקת מהווה הפליה מגדרית בוטה, וכי גם לאחר התערבות הרשות השנייה הפרה התחנה בשתי הזדמנויות את הוראות הרשות. עוד נקבע כי הפליה זו פגעה לא רק במאזינות התחנה אלא גם במאזיני התחנה ובציבור הישראלי בכללותו ולכן קיימת עילה לבירור התובענה כייצוגית.
פגיעה אנושה בכבוד האדם
השופט יורם דנציגר קיבל את בקשת רשות הערעור שהגישה תחנת הרדיו אולם דחה את הערעור לגופו. השופט דנציגר ציין כי המאפיין המרכזי של תופעת הדרת הנשים במרחב הציבורי הוא דחיקת רגליהן של נשים – בשל עצם היותן נשים – מן האפשרות לקבל שירותים ציבוריים או לקחת חלק בפעילות ציבורית. בעניין זה הביע השופט תחושת מיאוס ושאט נפש מקיומה של תופעה זו, אשר נדמה שרק הולכת ומתרחבת, באותם מקרים שבהם היא עולה כדי הפליה אסורה. לדבריו, מדובר בתופעה פסולה ונפסדת שכבר נאמר לגביה שהיא "פוצעת אנושות בכבוד האדם" ופוגעת באופן בוטה בזכויות גרעיניות ובסיסיות של נשים. מעבר לכך, בהדרת נשים יש גם כדי להשריש תפיסה שלפיה החיים הציבוריים שייכים מטבעם "לגברים בלבד", וכפועל יוצא מכך כדי להנציח פערי מעמדות מגדריים והתנהגויות שמטבען הן מבזות, משפילות ומנמיכות נשים. הדברים בולטים במיוחד כאשר נשים נאלצות לפנות לרשויות ולערכאות על מנת שיוצהר כי הן "רשאיות" לבצע פעולות בסיסיות במרחב הציבורי, ומובן כי הפגיעה הגלומה בכך אינה מתמצה אך ורק בעניינן הפרטני אלא מדובר בפגיעה בחברה כולה.
השופט דנציגר ציין כי בספרות המקצועית הובעה בעבר הדעה שלפיה מכשיר התובענה הייצוגית עשוי להוות כלי אפשרי להתמודדות עם מקרים של פגיעות קולקטיביות כדוגמת הפליה ולריפוי נזקיהן, וזאת לכאורה גם במנותק מהחוק הספציפי. עוד הזכיר השופט כי בפסיקת הערכאות הדיוניות בשנים האחרונות בתביעות אזרחיות "רגילות" ניתן למצוא הכרה בזכותן של ניזוקות לקבל פיצויים בלתי ממוניים בגין עוגמת הנפש, ההשפלה והפגיעה בכבודן אשר נגרמו להן בשל מדיניות של הדרת נשים שננקטה כלפיהן. כן הובהר כי אף שקיימות לכאורה אפשרויות משפטיות נוספות לטיפול בבעיית ההפליה, הרי שהדבר אינו שולל בהכרח את האפשרות לקבל סעדים מקבילים במישור התובענות הייצוגיות.
השופט דנציגר התייחס לשאלה האם ארגון "קולך" כשיר להגיש את התובענה חלף תובע בעל עילת תביעה "אישית" כנדרש בחוק תובענות ייצוגיות. בעניין זה, סבר דנציגר באופן עקרוני כי ככלל יש לנקוט פרשנות מצמצמת וזהירה בהסרת החסמים הפרוצדוראליים שהוצבו בפני ארגונים החפצים להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, וזאת מחשש שחוסר זהירות בהקשר זה עלול להגדיל את היקף התופעה של הגשת תביעות סרק ולגלוש גם למקרים שבהם לכאורה לא קיימת בעיה להגשת הבקשות בידי תובעים בעלי עילת תביעה אישית. לפיכך, נקבע כי ארגון כאמור נדרש לעמוד במספר תנאים מצטברים, ובכלל זאת להוכיח כי הוא תאגיד פעיל ומוכר, שהתובענה היא בתחום אחת ממטרותיו הציבוריות וכי קיים קושי להגיש את הבקשה בידי אדם בעל עילת תביעה אישית לפי אינדיקציות מסוימות כגון חסרון כיס, חסמים תרבותיים או פערי ידע או היעדר יכולת להבין את הפגיעה. במקרה זה, שוכנע דנציגר כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי עמותת קולך עונה לתנאים לעיל ולכן היא מהווה "ארגון כשיר" להגיש את התובענה הייצוגית, כשהנימוק העיקרי התומך במסקנה כי היה קיים קושי למצוא תובעת בעלת עילת תביעה אישית הוא קיומה של רתיעה מצד נשים חרדיות לעמוד בחזית המאבק להגברת השוויון המגדרי בקהילה החרדית מחמת חששן מפני פגיעה במעמדן בקהילה.
אשר לעילת התובענה, קבע דנציגר כי אין מקום להתערבות בקביעות בית המשפט המחוזי לפיהן חוק איסור הפליה חל לכאורה בנסיבות העניין, תוך דחיית הפרשנות המצמצמת שהציגה תחנת הרדיו לפיה החוק עוסק רק במובן של נגישות לשירות או למוצר. לדעת דנציגר אין דופי בקביעה זו, כמו גם בקביעה הלכאורית כי מדיניותה של תחנת הרדיו מהווה "הפליה" במובן סעיף 3(א) לחוק. עוד הובהר כי נדמה שלא מתקיימים החריגים הקבועים בחוק ולכן יש להותיר על כנה את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הוכחה העילה במידה הנדרשת בשלב זה.
הדרה והשתקה בחברה החרדית
עוד קבע דנציגר כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה קיימת שאלה משותפת לכל חברות הקבוצה והיא האם עוולה התחנה כלפי חברי הקבוצה בהפליה פסולה בכך שמנעה מנשים לעלות לשידור ממועד תחילת פעילות התחנה ועד לשנת 2011, כאשר הזרקור בסוגיית השאלה המשותפת מופנה להתנהגות העוולתית של התחנה בתקופת המדיניות המוצהרת. עוד אין מקום להתערב בקביעה שקיימת אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת חברות הקבוצה. לצד האמור קבע דנציגר כי התובענה לא תתייחס לפרק הזמן שלאחר תחילת הליכי האסדרה, במהלכו בוצעו שתי ההפרות הקונקרטיות. לשיטתו, התובענה הייצוגית אינה בהכרח הדרך היעילה לניהול המחלוקות הפרטניות בשים לב לכך שדובר בשני מקרי הפרה קונקרטיים שנדמה כי אף אם יוחלט בסיכומו של דבר לבררם, אין מקום לעשות כן במסגרת הליך של תובענה ייצוגית ויש להעדיף כי בירורם ייעשה במסגרת של תביעות אישיות שתוגשנה על ידי הנשים שנפגעו לכאורה. לבסוף, קבע דנציגר כי תובענה ייצוגית היא הדרך ההולמת לניהול הסכסוך, וכי יש יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב.
למסקנה זו של דחיית הערעור הצטרפו גם שתי שופטות ההרכב, אסתר חיות ודפנה ברק ארז. השופטת חיות ציינה כי קיימת מידה לא מבוטלת של סמליות בכך שעמותה בשם "קולך" היא זו אשר תעמוד בחזית התובענה הייצוגית שעילתה הדרה והשתקה של נשות הקהילה הדתית הנמנות עם מאזיניה של תחנת הרדיו שבנידון. עוד הוסיפה בעניין זה כי הן שמה של העמותה והן שמה של תחנת הרדיו שאובים מהמקורות, כשבשני המקרים כאחד מדובר בקול אישה שעוצמתו ומשמעותו היהודית גדולה ורבה.
השופטת דפנה ברק ארז ציינה כי יש לתת משקל להכרתו של המחוקק בכך שהגשת תובענה בגין הפליה של בני קבוצה מוחלשת כרוכה מעצם טיבה וטבעה ב"קושי", ודומה כי ה"רף" שבו יצטרך לעמוד ארגון על מנת לשכנע שנקט באמצעים מספיקים כדי לוודא שקיים קושי להגשת תובענה באמצעות תובע בשר ודם צריך להביא בחשבון אף את העלויות הכרוכות בעריכתה של בדיקה כזו, על מנת שלא להציב חסמים גבוהים מדי בדרכם של תובעים ייצוגיים.
עוד ביקשה השופטת ברק ארז להצטרף בכל לב לדבריו של השופט דנציגר באשר לפגיעתה הרעה של הדרת נשים, ולמעשה של הדרת כל קבוצה אחרת, במישור הציבורי, כשבמקרה זה יש לדברים משנה חומרה בשל כך שההדרה אף כרוכה בהשתקה. לשיטתה, השתתפות מלאה בעולם התקשורת המודרני כוללת גם את מרכיב המעורבות האקטיבית של ההזדמנות "להשמיע" ולא רק את המרכיב הפאסיבי של "לשמוע", ממש כשם שהשתתפות מלאה בתהליך הדמוקרטי משמעה לא רק זכות לבחור אלא גם הזכות להיבחר. במובן זה, ההפליה במקרה זה פוגעת לא רק בשוויון, אלא גם בחופש הביטוי במובנו המלא, ב"שוק הרעיונות" בשיח הציבורי ובחברה בכללותה. בנוסף ציינה השופטת כי גם אם קיימת אפשרות שעשויות להיות גישות דתיות מחמירות הרואות בהפרדה או בהדרה מלאה של נשים מן המרחב הציבורי משום חובה ממש – כאשר הפרקטיקה של הפרדה והדרה אינה נובעת מנורמה דתית מחייבת אלא מהידור במצווה לא נכון יהיה לתת לשיקול זה את הבכורה באותם מקרים שבהם הפגיעה היא בליבתה של הזכות לשוויון.
עוד ציינה השופטת ברק ארז כי שידור מעל תדר רדיו מהווה עשיית שימוש במשאב ציבורי מובהק ובמקום בו הפעילות שייכת במידה זו או אחרת גם לתחום "הציבורי" משקלה של טענת ההדרה אף גובר ופגיעתה גוברת. לסיכום הדגישה השופטת ברק ארז כי אין מדובר במקרה זה בהתערבות בתחום קהילתי-פנימי, כי אם בעיצוב פניה של הספירה הציבורית – עובדה המהווה משנה הצדקה לאישור התובענה כייצוגית.
תחנת הרדיו תישא בהוצאות ההליך ובשכר טרחה לטובת ארגון "קולך" בסך כולל של 50 אלף שקל.
לקריאה נוספת, ראו:
אושרה ייצוגית נגד רדיו קול ברמה בגין מדיניות מוצהרת של אי השמעת נשים
אושרה תביעה ייצוגית נגד אגד בגין הפעלת "קו מהדרין" בין ירושלים לחיפה
