בדעת רוב שופטי ביהמ"ש העליון כי קביעתו של נשיא המדינה בכתבי ההקלה שניתנו למשוחררים מפקיעה את סמכות ועדת השחרורים בנוגע למשך תקופת המאסר שיחזור האסיר לרצות. מנגד, סבר השופט אליקים רובינשטיין כי שלילת שיקול הדעת מוועדת השחרורים עלולה לפגוע בזכותו היסודית של האסיר המשוחרר לחירות באופן לא מידתי ולהפוך אותה לחותמת גומי
בית המשפט העליון דחה את ערעורם של שמונה ממשוחררי עסקת שליט שנעצרו בשנית לאחר שנמצא כי הם הפרו את תנאי שחרורם ושבו לעסוק בפעילות טרור. בדעת רוב נקבע כי קביעתו של נשיא המדינה בכתבי ההקלה שנערכו בעניינם של המשוחררים מפקיעה את סמכות ועדת השחרורים בנוגע למשך תקופת המאסר שיחזור האסיר לרצות, וכי פרשנות כתב ההקלה בתוספת מעמדו הייחודי של נשיא המדינה ומוסד החנינה מובילים למסקנה כי המנדט שקיבלה הוועדה הוא מוגבל וכי היא נועדה לשמש כגורם שתפקידו איסוף עובדות והכרעה על פיהן בשאלה האם אכן הייתה הפרת תנאי השחרור. מנגד סבר המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין כי שלילת שיקול הדעת מועדת השחרורים אינה הולמת את שיטת המשפט הישראלית ואף עלולה לפגוע בזכותו היסודית של האסיר המשוחרר לחירות באופן לא מידתי.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
שמונת המבקשים הורשעו בעבירות ביטחוניות חמורות שכללו רצח ונדונו בין היתר למאסר עולם ולמעלה מכך. חלק מהמבקשים ארגנו והוציאו לפועל פיגועים נגד יהודים, אחרים רצחו ערבים שנחשדו על ידם כמשתפי פעולה עם ישראל, וכולם הורשעו גם בהשתייכות לארגון טרור ובפעילות טרוריסטית.
בשנת 2011 גיבשה ישראל עסקה להחזרת החייל החטוף גלעד שליט, במסגרתה הוחלט לשחרר כ-1,000 אסירים ביטחוניים שבאותה עת ריצו עונשי מאסר בגין ביצוע עבירות בדרגות חומרה שונות, בהם שמונת המבקשים. בניגוד לעסקאות קודמות שערכה ישראל לשחרור אסירים תמורת שבויים, בעסקת שליט לראשונה שחררה המדינה אסירים ביטחוניים במתכונת של חנינה המותנית בתנאים, קרי שחרור על תנאי. ככל שמדובר היה באסירים שנשפטו בישראל, המסמך המשפטי שהסדיר את תנאי השחרור היה כתב הקלת עונש שנכתב ונחתם על ידי נשיא המדינה דאז שמעון פרס, מכוח סמכותו לפי סעיף 11(ב) לחוק-יסוד: נשיא המדינה. בנוסף, עובר לשחרורו קיבל לידיו כל אחד מהמשוחררים כתב התחייבות בשפה הערבית המפרט את ההגבלות החלות עליו, ובכלל זאת הימנעות מכל פעילות טרור, קשר עם פעילי טרור ותמיכה או סיוע לפעילות טרור בכל דרך שהיא, וכן הגבלות ספציפיות החלות עליו. לאחר שניתן להם הסבר בעל פה בנוגע לנוסח המסמך, נדרשו האסירים לחתום בשמם על כתבי ההתחייבות.
מספר שנים לאחר מכן, ביוני 2014, בוצע גל מעצרים נגד פעילי ארגוני טרור במקביל למבצע "שובו אחים" שנערך לאיתור שלושת הנערים החטופים בגוש עציון. במסגרת זו, נעצרו גם המבקשים ששחרורם הופקע תחילה באופן זמני, ולאחר מכן קבעו ועדות השחרורים כי הם הפרו את תנאי שחרורם ועל כן עליהם לשוב לרצות את מלוא תקופת מאסרם המקורית. עתירות שהוגשו לבתי המשפט המחוזיים נדחו, ונקבע כי די בחומר שהוגש כדי לבסס את טענת המדינה כי המבקשים הפרו את תנאי שחרורם.
סוגיה מורכבת מבחינה מוסרית, פוליטית וציבורית
השופטים ניל הנדל וענת ברון דחו את הערעור ברוב דעות, בניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין. השופט הנדל ציין כי מדובר במקרה חריג שברקע לו סוגיות מורכבות וסבוכות מבחינה אנושית, מוסרית, פוליטית וציבורית. השופט ציין כי לשונו של כתב ההקלה היא ברורה ומפורשת: הופרו התנאים – בטלה ההקלה. את הקביעה שהתנאים אכן הופרו האציל הנשיא לגורם מקצועי אחר, ואין להקל ראש בדבר. ככל שהדברים נוגעים לוועדת השחרורים, סבר הנדל כי מלשון הטקסט עולה בבירור כי המנדט שקיבלה הוועדה הוא מוגבל וכי היא נועדה לשמש כגורם שתפקידו איסוף עובדות והכרעה על פיהן ובהתאם למידת הראיות הנדרשת בנסיבות – האם הייתה הפרה. מנגד, הוועדה אינה מורשית להכריע בדבר תוצאות הפרה זו, ובפרט הפעלת שיקול דעת לעניין משך התקופה שישוב האסיר לרצות. לשיטת השופט הנדל, לו אכן רצה הנשיא להעניק שיקול דעת כזה לוועדה, ניתן היה לצפות כי יציין זאת מפורשות.
עוד הוסיף הנדל כי חלוקת עבודה כזו איננה מפתיעה שכן מוסד נשיא המדינה אינו "בנוי" למשימה של בירור עובדתי ולכן העברת תפקיד זה לגורם מקצועי אחר, לרבות ועדת השחרורים, היא סבירה והוגנת בניגוד להחלטה לעניין ביטול השחרור והיקפו, שהיא אבן יסוד בסמכות החנינה המוענקת לנשיא ולא הואצלה על ידו.
עוד סבר השופט הנדל כי לצד הטקסט של כתב ההקלה יש להביא בחשבון גם את מאפייניו הייחודיים של המקרה, כמו גם את מעמדו הייחודי של הנשיא ושל מוסד החנינה ותכליתם. בעניין זה ציין השופט כי ייחודיותו של מעמד נשיא המדינה בכלל ומוסד החנינה בפרט משפיע על היקף ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו וגם על האופן בו יש לפרשן, כשלכך יש להוסיף כי סמכות הנשיא להעניק חנינה מעוגנת בחוק יסוד המצוי במדרג נורמטיבי גבוה יותר מזה של חוק שחרור על תנאי. מסיבה זו גם הסמכות המוענקת לנשיא מכוח חוק היסוד אינה מותנית בהתייעצות בוועדת השחרורים כתנאי להפעלתה. מכלל האמור הסיק הנדל כי הלשון המפורשת של כתב ההקלה, המסגרת העובדתית והמסגרת הנורמטיבית האופפות אותו, מעמדו הייחודי של הנשיא ושל מוסד החנינה ותכליתם – מובילים כולם למסקנה לפיה אין זה בסמכות ועדת השחרורים בנסיבות העניין להורות על ביטול חלקי בלבד של השחרור בהתאם לסעיף 21 לחוק שחרור על תנאי. מן הכלל אל הפרט, ומשאין מחלוקת כי מדובר במעשים המהווים הפרות של כתבי ההקלה ומצדיקים ביטול השחרור – יש לדחות את הערעורים.
הפרה צפויה של תנאי השחרור
לעמדתו של השופט הנדל הצטרפה גם השופטת ענת ברון, שציינה כי גם בהנחה שלשון הטקסט של כתב ההקלה סובלת את הפרשנות המקנה לוועדת השחרורים סמכות לקבוע את משך תקופת המאסר שירצה כל אחד מהמבקשים – פרשנות זו אינה מתיישבת עם תכליתו של כתב ההקלה הנלמדת בראש ובראשונה מן העיתוי והנסיבות שבהם הוא בא לעולם, ולא יכול להיות חולק כי מדובר בנסיבות ייחודיות וחריגות. לשיטתה של ברון, בנקודת הזמן שבה נחתמו כתבי ההקלה מדינת ישראל נאלצה לשחרר אסירים שבעבר הורשעו בביצוע עבירות ביטחוניות חמורות, ומטבע הדברים החשש היה כי בעתיד ישובו אלו לפעילות טרוריסטית. משכך, ברי כי התנאים המפסיקים שנקבעו בכתב ההקלה נועדו להרתעת המשוחררים מלשוב ולעסוק בפעילות טרור, ולא ניתן להניח או להעלות על הדעת כי בעת ניסוחו וחתימתו של כתב ההקלה לא נצפתה על ידי נשיא המדינה האפשרות כי תנאי השחרור יופרו על ידי מי מן האסירים במידות חומרה ובהיקפים שונים.
מנגד, ניצב המשנה לנשיאה רובינשטיין בדעת מיעוט מול חבריו, בסברו כי היה מקום להיעתר באופן חלקי לערעורים. לדעת רובינשטיין, לשונו של כתב ההקלה סובלת את שתי הפרשנויות: מחד גיסא ניתן לפרש כי האמרה שהתנאי בטל משמעה כי אין לוועדת השחרורים שיקול דעת באשר לקיצור תקופת התנאי, אך מאידך העובדה שנרשם כי ככלל העיקרון לפיו התנאי בטל אין משמעה בהכרח כי בכך התכוון הנשיא להוציא את האפשרות כי הועדה תוכל לשקול שיקולים שונים ובהתאם לקבוע כי התנאי בטל באופן חלקי, במובן זה שהאסיר המשוחרר יחזור לרצות אך חלק מתקופת מאסרו. מבחינה תכליתית, סבר רובינשטיין כי מתן אופי "בינארי" להחלטתה של וועדת השחרורים (הפרה = ריצוי מלוא תקופת המאסר; אי-הפרה = אי ריצוי מאסר כלל) - קשה להלמה בגדרי ההיגיון, שכן כגוף מעין שיפוטי יש לפרש סמכויות הועדה באופן רחב יותר הנותן ביטוי להרכבה המגוון הכולל שופט וחברים מקצועיים בעלי מעמד.
עוד הסביר רובינשטיין כי בחיי המעשה יכולה הפרת התחייבות לשאת צורות שונות: יש שתהא חמורה מאוד ובאופן שאכן יצדיק ביטול ההקלה מכל וכל, ויש שחומרתה תהא פחותה. לפיכך, שלילת שיקול הדעת מועדת השחרורים לעניין קביעת משך הזמן שיחזור האסיר לרצות בהתאם למידת הפרתן של התחייבויותיו עלולה לדעת רובינשטיין לפגוע בזכותו היסודית של האסיר המשוחרר לחירות באופן לא מידתי. בהתייחס לעמדתו של השופט הנדל, ציין רובינשטיין כי אין כל ספק בבכורת שיקול הדעת של נשיא המדינה, אולם יש לראות את שיקול הדעת של ועדת השחרורים כבעל תוכן ממשי ולא כחותם גומי. זאת ועוד, נטילת שיקול דעת מטריבונל שיפוטי או מעין שיפוטי והעברתו בפועל לרשות המבצעת בלבד אינה תואמת את ערכי שיטת המשפט הישראלית ואת משפטה החוקתי, ולכן אין לפרש את החלטת הנשיא, אשר לא ציין זאת מפורשות, כמחייבת לעשות כן. לאור האמור, סבר רובינשטיין כי היה מקום להיעתר חלקית לערעורים.
לקריאה נוספת, ראו:
הצעת חוק: משוחררי עסקת שליט שיורשעו בשנית יקבלו תקופת מאסר כפולה
