סנגוריה של קרינה בריל, שהורשעה ברצח ילדיה בני ה-5 וה-7, ביקשו להפחית בעונשה חלף מאסר העולם שנגזר עליה, נוכח מצבה הנפשי בעת ביצוע המעשים. השופט צבי סגל קבע כי מחלת הנפש שממנה היא סובלת לא מנעה ממנה להבין את הפסול שבמעשיה וכי נוכח הנסיבות המחרידות של המקרה, לא ניתן להצדיק מתן "סעד מן הצדק" לנאשמת
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת סנגוריה של קרינה בריל, שהורשעה ברצח שני ילדיה בני ה-5 וה-7, להחיל עליה את סעיף הענישה המופחתת נוכח מצבה הנפשי הנטען בעת ביצוע המעשים. השופט צבי סגל קבע כי אף שבהכרעת הדין קבע הרכב השופטים שהנאשמת חולה במחלת נפש, הרי שלא מתקיים התנאי הדורש שיכולתה להבין את הפסול שבמעשיה או להימנע מהם הוגבלה במידה ניכרת. לחילופין נקבע כי גם לו כל תנאי סעיף הענישה המופחתת היו מתקיימים, הרי ששיקול דעתו של בית המשפט היה מוביל לאותה תוצאה של שלילת תחולתו נוכח האכזריות הבלתי נתפסת המגולמת במעשים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנאשמת, קרינה בריל, הורשעה בתום שמיעת ראיות בביצוע שני מעשי רצח של ילדיה, בני 5 ו-7. על פי עובדות כתב האישום, מעשי הרצח התבצעו כשברקע קשיים רבים אותם חוותה הנאשמת הקשורים בקליטה, בהסתגלות לחיים בישראל ובגידול הילדים, וכן נוכח חששותיה מפני רשויות הרווחה אשר נציגתם הייתה עתידה לבקר בביתה ביום הרצח. הנאשמת הודתה במרביתן המוחלט של עובדות כתב האישום, והמשפט נסב רובו ככולו סביב השאלה האם חל בעניינה סייג אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין.
לאחר דיון מקיף במצבה הנפשי ובאחריותה למעשיה, קבע הרכב השופטים כי הנאשמת סובלת מהפרעה אפקטיבית דו קוטבית, למצער ברמה של ספק סביר, העולה כדי "מחלת נפש" במובנה המשפטי. למרות קביעה זו, שוכנע בית המשפט כי חרף מחלתה הייתה הנאשמת מסוגלת להבין את הפסול שבמעשיה ואף להימנע מביצועם. זאת, משני נימוקים מרכזיים: התנהגותה ופעולותיה של הנאשמת עובר לביצוע ההמתה מלמדות על מודעות והפעלת שיקול דעת, וכן העובדה כי חששה של הנאשמת ששירותי הרווחה יוציאו את ילדיה מחזקתה לא היה בגדר מחשבת שווא, אלא חשש ממשי ומציאותי בעולמה הפנימי.
השופט הבכיר צבי סגל דחה את בקשת הסנגור לגזור על בריל עונש מופחת חלף עונש החובה של מאסר עולם וציין כי הסמכות להקל בעונש הקבועה בסעיף 300א לחוק העונשין מותנית בקיומם של שלושה תנאים מצטברים: קיומה של הפרעה נפשית חמורה ממנה סובל הנאשם; הגבלה במידה ניכרת על יכולתו להבין את שהוא עושה או את הפסול במעשיו, או להימנע מהמעשה; וקשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית החמורה לבין ההגבלה הניכרת. עם זאת, התקיימות שלושת התנאים אינה מובילה להחלת הסעיף באופן אוטומטי, שכן מדובר בחריג שהפעלתו נתונה לשיקול הדעת של בית המשפט אשר עליו לבחון אם כלל נסיבות המקרה ותחושת הצדק הולמים הפחתה בעונש.
במקרה זה, ציין השופט, נקבע בהכרעת הדין כי הנאשמת חולה במחלת נפש, אולם יכולתה להבין את הפסול שבמעשיה או להימנע מהם לא הוגבלה במידה ניכרת. כפי שצוין בהכרעת הדין, פעולותיה של הנאשמת בעת ביצוע מעשי הרצח היו מחושבות והן מעידות על כך שהפעילה שיקול דעת במהלך ביצוען, לרבות החלטה שלא לפגוע באחותה שנכחה בזירה אך גם לא לתת לה להפריע בהשלמת משימתה. זאת ועוד, הנאשמת לא חדלה מהמשך ביצוע מעשיה אלא ליוותה את אחותה עד לפתח הבית, סגרה ונעלה אחריה את דלת הכניסה, וחזרה לחדר הילדים במטרה להשלים את אשר תכננה מראש ואף החלה לבצע. משכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי ההפרעה הנפשית ממנה סובלת הנאשמת לא הגבילה במידה ניכרת את יכולתה להבין את הפסול במעשיה או להימנע מהם עד כדי כך שהכרסום ביכולת שליטתה היה קרוב אך במעט לחוסר יכולת של ממש. עוד הוסיף השופט כי ככל שהיה בדיכאון בו הייתה שרויה הנאשמת כדי להשפיע עליה לפרש את ביקורה הקרב ובא של נציגת לשכת הרווחה באופן קיצוני ונחרץ – השפעה זו אינה עולה כדי דרגה המצדיקה עונש מופחת. כן נקבע כי לא ניתן להשליך ממצבה של הנאשמת בעת מעצרה על יכולת הבנתה בעת ביצוע מעשי הרצח. לפיכך, משלא התקיים תנאי הסף השני להחלת סעיף 300א(א), נקבע כי אין להחיל על הנאשמת ענישה מופחתת.
למעלה מן הצורך, הבהיר השופט כי גם בהנחה שכל תנאי הסעיף היו מתקיימים אזי אין בנסיבותיו המחרידות של המקרה כדי להצדיק ענישה מופחתת, וזאת בגדר שיקול הדעת המסור לבית המשפט. בפסיקה הקיימת ניתן למצוא התייחסות לסעיף 300א כאל סוג של "סעד מן הצדק", אולם ההתמודדות עם התופעה של המתת ילדים על ידי הוריהם מחייבת הקפדה יתירה בעת החלת הוראות הסעיף, על אף שאין בכך כדי להוביל לאי תחולה גורפת של סעיף הענישה המופחתת על הורים הממיתים את ילדיהם. השופט ציין כי מדובר בכתב אישום מזעזע המתאר מעשים קשים מנשוא, בגדרם שיספה הנאשמת את גרונם של שני ילדיה הרכים בעת שישנו במיטותיהם, וזאת חרף צעקת הבת ונסיונה של אחות הנאשמת לבלום את המשך ביצוע המעשים. לשיטתו, המסכת העובדתית אין בה לבייש תסריט אימים קולנועי, ובנסיבות אלו הפגיעה בערך המוגן העליון של קדושת החיים הייתה כה חריפה ואנושה כאשר אכזריות כזו אינה מצדיקה מתן "סעד מן הצדק" לנאשמת.
