המחוזי ביטל פסק דין של השלום בשל "תחושת אי נוחות" מההליכים שניהל אביה של השופטת מול בנק דיסקונט, ערב מתן פסק הדין בעניין הנוגע לחייב של הבנק. השופט אליקים רובינשטיין הבהיר כי מדובר במקרה חריג שבו ניתן היה לדון בשאלת הפסלות במסגרת הערעור, אך הפגיעה הנטענת במראית פני הצדק בשל צירוף המקרים ועיתויים לא הצדיקה את ביטול פסק הדין
במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי נדרש בית המשפט העליון למקרה חריג ונדיר בו בוטל פסק דין במסגרת ערעור שהוגש עליו, לאחר שנקבע כי היה מקום לפסול את השופטת בערכאה הדיונית. זאת, בשל "תחושת אי נוחות" העולה מכך שבטרם מתן פסק הדין היתה תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור שהגיש אביה של השופטת על החלטה לפנות את משרדו ולמכרו. בית המשפט העליון הבהיר כי מדובר במקרה חריג השונה ממקרים סטנדרטיים של בקשות פסלות המוגשות תוך כדי ההליך, וכי במקרה כזה המקום לדון בטענת הפסלות יהיה במסגרת הערעור על פסק הדין עצמו. עם זאת, לגופם של דברים נקבע כי לא היה מקום לפסול את השופטת בשל חוסר נוחות גרידא שהמקרה העלה, ולכן הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בערעור על פסק הדין לגופו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המשיב 1 הגיש תביעה כספית לבית משפט השלום לפיצויו בגין אבדן שתי יחידות דיור שרכש בשנות ה-80 ואשר שועבדו לטובת בנק דיסקונט ומומשו על ידיו. לאחר שתביעתו נדחתה על ידי השופטת סיגל רסלר זכאי, ערער המשיב לבית המשפט המחוזי בטענה כי יומיים לפני מתן פסק הדין בבית משפט השלום נודע לו כי בתקופה שקדמה לכך הוגשה נגד אביה של השופטת רסלר זכאי תביעה כספית, שבה נדרש לשלם מיליוני שקלים לבנק דיסקונט בגין ערבותו האישית להלוואה שנטלה חברה בשליטתו לצורך רכישת מבנה משרדים. ההלוואה לא נפרעה, ונגד האב נפתח תיק הוצאה לפועל ואף מונה כונס נכסים לצורך מימוש נכסי מקרקעין, לרבות משרדו. על רקע זה טען המשיב כי השופטת זכאי החליטה לדחות את תביעתו ולחסוך לבנק דיסקונט מיליוני שקלים באופן שיקל עם אביה, יפחית את חובו לבנק וכיו"ב, ולכן קם חשש ממשי למשוא פנים המחייב את פסילת השופטת ואת ביטול פסק הדין שניתן על ידה. בתגובתה לטענות הפסלות, ציינה השופטת רסלר זכאי כי היא לא הייתה מעורבת בשום דרך בהסכמים או בהליכים שהתנהלו בין אביה לבין בנק דיסקונט, ואף לא הייתה מודעת להם, שכן אביה טיפל בנושאים אלה בעצמו ולא שיתף אותה בהליכים שננקטו נגדו.
ביטוי חריג לעיקרון מראית פני הצדק
בית המשפט המחוזי קבע כי אף שההליך בבית משפט השלום הסתיים זה מכבר במתן פסק דין ולכאורה אין עוד מקום לטעון טענת פסלות נגד השופטת, דינה של טענת פסלות שלא הייתה ידועה במהלך חיי התביעה להתברר בפני ערכאת הערעור באופן רטרוספקטיבי. בעניין זה, קיבל בית המשפט את הסבריה של השופטת "ככתבם וכלשונם" וקבע כי אין קושי לומר בהתבוננות לאחור כי משלא ידעה השופטת על הנסיבות הנטענות הוסר החשש האובייקטיבי למשוא פנים. עוד הוסיף בית המשפט כי לא הוכח שהשופטת ידעה על הבעייתיות בהחזר ההלוואה שלקח אביה, וכי ממילא לא ניתן לומר שהתעלמה מסימני אזהרה אשר חייבו אותה לערוך בירור מקדים בעניין. חרף האמור, קבע בית המשפט כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה באות בכלל המקרים החריגים בהן יינתן ביטוי לעיקרון מראית פני הצדק ולמבחן החשש הסביר הסובייקטיבי. לשיטתו, מתעוררת במקרה זה תחושת אי נוחות מחמת צירוף המקרים ועיתוים, שכן בטרם מתן פסק הדין היתה תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור שהגיש אביה של השופטת זכאי על ההחלטה לפנות את משרדו ולמכרו. צוין, כי בקשת רשות הערעור הוגשה שבועיים לפני מתן פסק הדין שנתנה השופטת, וכפי שנטען במועד זה היה אביה זקוק נואשות לחסדי בנק דיסקונט כדי להגיע עמו להסדר שימנע את פינויו המידי ממשרדו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין שנתנה השופטת זכאי, והתיק הוחזר למותב אחר בבית משפט השלום.
המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין קיבל את בקשות רשות הערעור והחזיר על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום. השופט רובינשטיין ציין כי טענת פסלות שופט נוגעת ללב ליבו של ההליך השיפוטי, לטהרו, לאובייקטיביות שלו ולישרת השופט. כמו כן, לפסילת שופט יש גם השלכות על השופט עצמו, על האינטרס הציבורי, על האמון במערכת השפיטה, וכמובן על האינטרס של הצדדים להליך. לפיכך, פסילת שופט מישיבה בדין אינה עניין של מה בכך אלא מדובר בהליך חריג שיש לנקוט בו בזהירות הראויה. כפועל יוצא, אין מקום לטענת פסלות כאמצעי טקטי גרידא הנובע מרצונו של בעל דין להחליף את המותב, שכן שימוש כזה אינו ראוי, יוצר הליכי סרק הגוזלים ממשאבי הציבור וגורם חשש להכפשת שווא של המערכת השיפוטית ולערעור אמון הציבור בה, לא כל שכן כשהבקשה באה בדיעבד. עם זאת, אין חולק כי על פי דין חובה על שופט להפסיק לישב בדין שעה שקמה עילה לפסילתו. בעניין זה, הלכה פסוקה היא שכדי שתתקבל בקשת פסלות יש להוכיח "חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים".
טענת פסלות ללא ביסוס אובייקטיבי
לדעת רובינשטיין, המקרה דנן הוא מקרה חריג ונדיר שבו בוטל בדיעבד פסק דין שנתן בית משפט השלום במסגרת ערעור שהוגש עליו, לאחר שנקבע כי יש לפסול את שופטת השלום. זאת, בניגוד למקרה השכיח בו בקשות הפסילה מוגשות תוך כדי ההליך מטעמים כאלה או אחרים, מקום שתוצאת ההליך אינה ידועה לבעלי הדין. בעניין זה, הסביר רובינשטיין כי הפסלות עוסקת ביסודה במבט צופה פני עתיד, ולכן לאחר שניתן פסק הדין והסתיים ההליך אין עוד טעם בבחינה מלאכותית של המשך יכולתו של השופט לשבת בדין. זאת ועוד, גם מטרתה של בקשת הפסלות המוגשת לאחר שניתן כבר פסק הדין אינה להביא להפסקת ישיבתו של השופט בהליך, אלא להביא לביטולו של פסק הדין.
צוין, כי בית המשפט העליון טרם פסק באורח חד משמעי בשאלה מהי הדרך לבחון טענת פסלות המועלית במועד שלאחר מתן פסק הדין, אך דומה שדרך המלך במקרה חריג זה היא לטעון אותה במסגרת הערעור על פסק הדין עצמו בו תתברר גם השלכתה על תוקפו של פסק הדין ובית המשפט יהיה רשאי במקרים המתאימים להורות על ביטול פסק הדין ועל החזרת התיק לערכאה הדיונית לשמיעה בפני אותו שופט או בפני שופט אחר.
במקרה זה, סבר רובינשטיין כי אין חולק שצירוף המקרים ועיתויים, שלפיהם בטרם מתן פסק הדין בשלום הייתה תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור שהגיש אביה של השופטת נגד בנק דיסקונט על החלטה בנוגע לפינויו ממשרדו ולמכירת המשרד, עלולים לעורר תחושת אי נוחות מסוימת בגדרי החשדנות האנושית המקובלת ו"יצר חשד האדם". עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע שהשופטת לא ידעה על העובדות שעוררו את תחושת אי הנוחות בזמן כתיבת פסק הדין, ולכן הוסר החשש האובייקטיבי למשוא פנים. בנסיבות אלו, יש טעם בטענה כי היה מקום להתחשב גם בהתנהלותו של המשיב לאורך ההליך וכן בהתמשכות ההליכים, וניתן לשאול האם היה מגיש את הבקשה אילו היה זוכה בדין בפני השופטת. לפיכך, קיים פן נוסף לשאלת האמון במערכת המשפט – האם בשל חשש סובייקטיבי ומראית פני הצדק כלפי המשיב יש לבטל פסק דין או שמא לנהוג מידה נכונה כלפי בעלי הדין האחרים, שייאלצו בעקבות ביטול פסק הדין והחזרתו לדיון מחודש לפני מותב אחר לבזבז זמן והוצאות.
לאור האמור, סבר רובינשטיין כי הפגיעה במראית פני הצדק ככל שהיא מועלית כרכיב סובייקטיבי של תחושת אי נוחות, אינה מגיעה לרמה המצדיקה ביטול פסק הדין שנתנה השופטת רסלר זכאי. זאת, בפרט שכבר נפסק בעבר כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענת מראית פני הצדק, אם וככל שיש לה מקום, לכל מקרה בו נטענת טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי. בשולי הדברים הוסיף רובינשטיין כי המקרה דנן מוכיח שאין ניתן לטעת מסמרות בשאלה מתי יהיה ראוי לפסול שופט על ידי מתן ביטוי לעיקרון של מראית פני הצדק אף ללא חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים, ויש לבחון כל מקרה למכלול נסיבותיו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל ופסק דינו של בית משפט השלום יעמוד בעינו, כך שהערעור שהגיש עליו המשיב יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שידון בטענותיו נגד פסק הדין לגופן.
לקריאה נוספת, ראו :
המועד המתאים להעלאת טענת פסלות שופט לאחר מתן פסק הדין – בערעור
העליון: הבקשה לפסילת שופטת לאחר פסק הדין נועדה להלך אימים ולהתחמק מהפסיקה
