ביהמ"ש המחוזי קבע כי ביה"ח פוריה בטבריה התרשל בכך שלא ביצע ניטור המתחייב בנסיבות החריגות של היולדת ובכך שלא יידע אותה על האפשרות לבצע ניתוח קיסרי, נוסח הסיכונים הצפויים בהליך שנבחר. עוד נקבע כי התרשלותו של ביה"ח באי ביצוע הניטור יצרה נזק ראייתי, ולכן מתקיים קשר סיבתי שלא הופרך בין הרשלנות למות העובר
בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתם של זוג הורים וחייב את המדינה לפצותם ב-770 אלף שקל בגין רשלנות רפואית של צוות בית החולים "פוריה" בטבריה אשר הובילה למות עוברם. השופט יונתן אברהם קבע כי בית החולים התרשל באי עריכת ניטור כלשהו והיעדר התייחסות ראויה לתלונות התובעת על כאבים לאחר החדרת קטטר לרחמה שנועד להביא לזירוז הלידה. עוד נקבע כי נוכח הסיכונים שהיו צפויים ליולדת היה על הרופאים ליידע אותה על אפשרות לבצע ניתוח קיסרי. השופט קבע כי התרשלותו של בית החולים באי ביצוע הניטור יצרה נזק ראייתי ולכן מתקיים קשר סיבתי שלא הופרך בין הרשלנות למות העובר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשנת 2011 הגיעה התובעת אל בית החולים פוריה כשהיא בהריון בשבוע 41 + חמישה ימים. עם קבלתה בוצע לה ניטור שהיה תקין והיא חשה בתנועות העובר, אך בבדיקת אולטרה סאונד עלה מיעוט מי שפיר ובשל כך הוחלט על תוכנית טיפול ומעקב ובהמשך על זירוז לידה. בהמשך בוצע לעובר מבחן הבודק האם יעמוד ב"השראת לידה" (מצב שבו יש צורך רפואי לילד את העובר, להשפיע על הגוף ולגרום לו לפתח צירים) אשר יצא תקין. אולם, מאחר שהזירוז לא גרם ללידה הועברה התובעת למחלקת יולדות להשגחה, כשהתוכנית היא להתחיל בהשראת לידה על ידי "קטטר אטד" (בלון צינורי המוחדר אל הרחם, יוצר לחץ על צוואר הרחם וגורם לפתיחתו והתרחבותו). בהמשך היום נשלחה התובעת לחדר לידה לביצוע מוניטור שנמצא תקין, וכשעה אחר כך החל ההליך להשראת לידה.
על פי הרישום הרפואי, נשלחה התובעת בבוקר שלמחרת לחדר הלידה, שם הוצא הקטטר וחובר מוניטור, אלא שדופק העובר לא נשמע ולאחר בדיקת אולטרה סאונד התבשרה התובעת כי עוברה מת. בסופו של דבר ילדה התובעת בן זכר ללא רוח חיים, כשחבל הטבור כרוך פעמיים סביב צווארו ופעם אחת סביב מותנו. מכאן התביעה, בה טענו ההורים כי רשלנות הצוות הרפואי בבית החולים היא זו שהובילה למות עוברם.
טענות התובעים נתמכו בחוות דעתו של מנהל יחידה לגניקולוגיה וסגן מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, שקבע כי ראוי היה להסביר לתובעת שקיימת אפשרות טיפולית מקובלת נוספת – ניתוח קיסרי אלקטיבי שהיה מונע במקרה זה את מות העובר ברחם. לשיטתו, הצוות הרפואי בחר בדרך של ניסיון גרימת לידה ולדנית שאינו מוטעה אך מסוכן יותר לילוד וזאת מבלי ליתן בפני התובעת את המידע לצורך קבלת החלטה מושכלת ואוטונומית על גופה וחיי עוברה. עוד סבר המומחה כי לו היו ממשיכים במתן פיטוצין להבשלת צוואר הרחם ולגרימת לידה תוך בקרה על תכיפות ועוצמת הצירים תוך כדי ניטור רציף של דופק העובר, ניתן היה במצב של מצוקה עוברית חריפה לחלץ את העובר בניתוח קיסרי דחוף. עוד קבע כי לאור המיעוט הקיצוני של מי השפיר וההיריון העודף נכון היה לנטר את התובעת ברציפות לאחר שהחלו בתהליך השראת הלידה, וכי התעלמות מתלונות התובעים במהלך האשפוז במחלקה על כאבים עזים והשתוללות העובר ברחם כשהתובעת אינה מנוטרת מהווה חריגה מטיפול רפואי סביר בנסיבות אלו.
השופט יונתן אברהם קיבל את התביעה ופסק במחלוקת העובדתית לטובת התובעים, בין היתר בנוגע לטענותיה של הנתבעת על כאבי צירים חזקים ועל השתוללות העובר במהלך הלילה לאחר החדרת הקטטר.
השופט אברהם הבהיר כי גם ממכתב העמדה של האיגוד הישראלי למיילדות ולגניקולוגיה שעליו הסתמכה הנתבעת עולה כי לא נדרש ניטור רציף, אולם לא ניתן ללמוד מכך שלא נדרש ניטור כלל או שלא נדרש ניטור לסירוגין. לפיכך, העדיף השופט את דעתו של מומחה התובעים לפיה בנסיבות של מיעוט מי שפיר, הריון עודף וגם תלונות על כאבים והשתוללות העובר – היה מקום לנקוט זהירות יתר ולבדוק באמצעות מוניטור האם יש בסיס לתלונות האם. לאור האמור, נקבע כי בנסיבות מצטברות אלה השתכללה מעבר לחובת הזהירות המושגית הכללית שבה חב רופא כלפי מטופל, גם חובת זהירות קונקרטית שחייבה נקיטת אמצעי מעקב נוספים מעבר למקובל באופן רגיל לגביי יולדת שאין מתקיימות לגביה הנסיבות החריגות הנ"ל. כפועל יוצא, אי עריכת ניטור כלשהו והיעדר התייחסות ראויה לתלונות התובעת על כאביה אינו עולה בקנה אחד עם סטנדרט טיפול רפואי סביר ומהווה הפרה של חובת הזהירות שחבה הנתבעת כלפי התובעת.
השופט הוסיף כי נוכח הסיכונים שצפויים היו לתובעת בהליך השראת הלידה (הלגיטימי) בו בחרו הרופאים, קמה להם חובה ליידע אותה על אפשרות הניתוח הקיסרי ולאפשר לה לבחור בו לאחר שייפרשו בפניה הסיכונים והסיכויים הכרוכים בניתוח. לסיכום סוגיית האחריות, קבע השופט כי קיימת אפשרות סבירה שלו התובעת הייתה תחת השגחה ומעקב במהלך הלילה, לרבות ביצוע ניטור רציף או לסירוגין – מצוקת העובר הייתה מאותרת בעיתוי שיכול היה להציל את חייו על ידי הולדתו בניתוח קיסרי. יחד עם זאת, היעדר הניטור יצר קושי ראייתי להכריע בשאלות שונות, לרבות מתי נפטר העובר, האם היה ניתן לראות ביטוי במוניטור למצוקה העוברית, כיצד ניתן לדעת האם הייתה ירידה בכמות מי השפיר ועוד. בעניין זה, סבר השופט כי אין צורך להכביר במילים אודות החשיבות בתיעוד רפואי שנדרש לצורך ניהול מעקב שוטף, רציף ואפקטיבי אחרי מצבו הרפואי של המטופל וגם לצורך מתן אפשרות להוכיח אם הטיפול שניתן לו היה רשלני. במצב דברים זה, ניתן לקבוע בהסתמך על דוקטרינת הנזק הראייתי הנחה הניתנת לסתירה לקיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הצוות הרפואי והפרת חובת הזהירות ובין מותו של העובר, נוכח העמימות העובדתית שיצרה התרשלותו של בית החולים. משהנתבעת לא עמדה בנטל להפרכת טענה זו, נקבע כי מות העובר נגרם בשל רשלנות הנתבעת.
המדינה תפצה את התובעים בסך של 770 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך של 20 אלף שקל ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מע"מ.
לקריאה נוספת, ראו:
בית החולים סורוקה יפצה הורים שבתם נפטרה מחיידק ארבעה ימים לאחר לידתה
משרד הבריאות יפצה הורים שגופת בנם התינוק נלקחה מבית החולים ונקברה בטעות
