חדשות

הוועדה בראשות שופטת ביהמ"ש העליון בדימוס דליה דורנר, שהוקמה דווקא בשל הביקורת הציבורית על קלות הענישה, קבעה כי עונשי מאסר חמורים אינם גורמים להרתעה ואף מעלים את הסיכוי כי העבריין ישוב לבצע עבירות לאחר שחרורו

המלצות דרמטיות בסוגיית הענישה הפלילית מתפרסמים בדו"ח חדש שחיברה ועדה ציבורית בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר – הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים. בדו"ח ועדת דורנר, שהוגש לאחרונה לשרת המשפטים איילת שקד ולשר לביטחון הפנים גלעד ארדן, מומלץ על הקלות בענישה, שיקום בקהילה והפחתת תקופות המאסר.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הוועדה הוקמה בשנת 2011 על ידי שר המשפטים לשעבר בממשלה ה-32, פרופ' יעקב נאמן, במטרה לבחון את מדיניות הענישה כדי להביא לניצול מיטבי של ההוצאה הציבורית לצורך מניעת עבריינות. הוועדה, שהוקמה דווקא בשל הביקורת הציבורית על קלות הענישה, קבעה כי עונשי מאסר חמורים אינם גורמים להרתעה ואף מעלים את הסיכוי כי העבריין ישוב לבצע עבירות לאחר שחרורו.

"הצורך בהסברת מדיניות הענישה לציבור עלה לא אחת בדיוני הוועדה", אפיינה השופטת דורנר בדוח החדש, "חלק מהקושי באימוץ מדיניות ענישה יעילה ומתונה יותר נובע מאווירה ציבורית לפיה רמות הענישה הנוהגות מקלות מדי ואמונה לא מבוססת בכוחו של המאסר למנוע עבריינות. מחקרים שבחנו את עמדות הציבור ביחס לענישה מלמדים כי גם רפורמות בענישה המובילות להחמרה משמעותית לא משנות את התחושה הציבורית כי הענישה מקלה מדי... רק כאשר הנסקרים מקבלים מידע מפורט יותר על התיק, ולא ניזונים מכלי התקשורת, ניתן לראות כי עמדתם משתנה, והם מסכימים עם רמות ענישה נמוכות יותר".

הכלא מעודד נטיות עברייניות יותר מאשר מדכא אותן

מלבד השופטת דורנר, נמנו עם חברי הוועדה גם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים פליליים עו"ד רז נזרי, נציבת שירות בתי הסוהר רב גונדר עפרה קלינגר, פרופ' יוג'ין קנדל, סגנית הסנגור הציבורי הארצי ד"ר חגית לרנאו, פרופ' אורן גזל-אייל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, פרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והאוניברסיטה העברית בירושלים, ותת-ניצב אורי מכלוף.

הוועדה מתייחסת לסוגיית ההרתעה כשיקול מרכזי בחישוב הענישה. בדוח מבהירים המחברים כי בעוד הגברת האכיפה של עבירות שונות עשויה להרתיע עבריינים פוטנציאליים, דווקא החמרת הענישה אינה עושה זאת. הוועדה קבעה פה אחד, בהסתמך על המחקרים הרבים שהוצגו לפניה, כי לחומרת העונש אין, במרבית המקרים, השפעה מובהקת כזו על ההרתעה (בניגוד, למשל, לשינוי בסיכוי להיתפס). לאור זאת, אין טעם בניסיון לקדם את ההרתעה באמצעות הרחבת השימוש במאסרים או באמצעות שימוש במאסרים ממושכים יותר. הוועדה התייחסה גם להשפעות המאסר על השיקום, ההגנה על הציבור ועל ההשפעות הקרימינוגניות של המאסר (דהיינו, הגידול בסיכוי שאדם יבצע עבירה בשל שהותו במאסר).

כמו כן, עמדה הוועדה על העלויות הגבוהות של מערך הכליאה בישראל. על רקע ממצאים אלו הגיעה הוועדה למסקנה כי שימוש יעיל יותר במשאבים מחייב צמצום השימוש בכליאה, ככל שמדובר בעבריינים שהסיכון מהם אינו גבוה, והרחבת השימוש בענישה הולמת אחרת.

"בעוד שהגדלת הסיכוי להיתפס מגבירה את ההרתעה, לחומרת העונש אין, במרבית המקרים, השפעה מובהקת כזו", נכתב בדו"ח ועדת דורנר. "לאור זאת אין טעם בניסיון לקדם את ההרתעה באמצעות הרחבת השימוש במאסרים או באמצעות שימוש במאסרים ממושכים יותר". לחיזוק הטענה מצטטת הוועדה מחקר שלפיו גם עבריינים המבצעים עבירות רכוש וסמים וגם עבריינים המבצעים עבירות מין ואלימות רבות – אינם חושבים כלל על העונש הצפוי להם אם ייתפסו.

מעבר לכך, לפי דוח ועדת דורנר, "נאשמים המצויים במאסר ממושך עשויים להתרגל יותר לשהות במאסר ולפחד פחות ממאסר עתידי" — ובמילים אחרות, לעונשי המאסר יכולה להיות הרתעה שלילית. לדוגמא משווה הוועדה את ישראל לארצות הברית, שבה יש את שיעור הכליאה הגבוה ביותר בעולם. "אחת ההצדקות לכליאת ההמונים בארה"ב הייתה הדעה הרווחת כי הכלא מפחית עבריינות חוזרת, אך מחקרים שבדקו את החוויה הפסיכולוגית והסוציולוגית של האסירים בכלא הראו אחרת, וניכר שהכלא מעודד נטיות עברייניות יותר מאשר מדכא אותן", נכתב בדו"ח. גם בישראל ניכרת עלייה בשיעורי הכליאה — בין השנים 1985-2012 עלה מספר הכלואים מכאלפיים לכ-12 אלף, לא כולל אסירים ביטחוניים. אם משקללים בכך גם את גידול האוכלוסייה, היום יש פי שלושה יותר כלואים מהתקופה המקבילה לפני כ-30 שנה.

כפתרון מציעה הוועדה להתמקד בהליכי שיקום ובשיפורם. בדו"ח נכתב כי "שיקום באמצעות ענישה שנעה בין עבודות שירות לצווי מבחן ושירות למען הציבור צפוי להפיק תוצאות טובות יותר מאשר שימוש נרחב יותר במאסרים".

"בתי משפט לפתרון בעיות"

עוד קובעת ועדת דורנר כי "הסיכוי של אסיר לשעבר לחזור ולבצע עבירות גדול יותר מהסיכוי של עבריין שנידון לעונש מחוץ לכותלי הכלא", והוועדה מציינת גם כי אחזקתו של אסיר במאסר עולה למדינה כעשרת אלפים שקל בחודש בממוצע, ואילו שיקומו בקהילה מהווה חלופה זולה ויעילה יותר.

על רקע זה ממליצה הוועדה גם שורה של המלצות אופרטיביות במסגרת דוח נרחב, המחזיק 75 עמודים:

1.   על הממשלה להימנע מלתמוך בחקיקה המשנה את העונש המירבי בצד העבירות לצורך השגת הרתעה, ולהימנע ככל האפשר מקביעת עונשים מזעריים (עונשי מינימום) לעבירות. כאשר הממשלה סבורה כי יש לפעול בחקיקה להחמרת הענישה, הוועדה ממליצה כי הצעות אלו יכללו הערכה של העלות הכספית של ההחמרה אותה מבקשים להשיג.

2.   במשרד המשפטים תוקם יחידה למחקר ומידע שתעסוק בנושא אכיפת החוק בדגש על מדיניות הענישה (הצעה זו כבר אומצה בחלקה בתזכיר חוק לתיקון חוק העונשין).

3.   יורחב השימוש בבתי משפט קהילתיים. הוועדה שיבחה גם את פעילותם של "בתי משפט לפתרון בעיות" – שיטה שמונהגת בארצות הברית במסגרתה מוקמים בתי משפט ייעודים העוסקים בעבירות שמקורן בהתמכרות לסמים או לאלכוהול, ובעבירות המבוצעות על רקע של מצוקה כלכלית, קשיים נפשיים או חברתיים, נשירה מבית הספר וכדומה. בתי המשפט האלו פועלים בשיתוף עם גורמי רווחה וגורמים עירוניים ומטרתם לעקוב באמצעות בית המשפט אחרי ההליכים השיקומיים. כיום יש בארץ "בית משפט לסמים" שפועל כבר למעלה מעשר שנים כפיילוט בבית המשפט בתל אביב, והן שני "בתי משפט קהילתיים" חדשים הפועלים ברמלה ובבאר שבע. הוועדה ממליצה להשקיע משאבים נוספים ביוזמות אלו.

4.   עבודת ועדות השחרורים והרשות לשיקום האסיר תשופר, כמפורט בדוח. הוועדה הצביעה על לקויות בתפקוד של הרשות לשיקום האסיר, בכך שמצאה כי "אסירים רבים שראוי היה שיזכו להליך שיקום לא זוכים לו, כאשר בין משרדי הממשלה השונים יש מחלוקת באשר לסיבות לכך. הוועדה ממליצה לוודא שהגוף המופקד על שיקום אסירים יקבל משאבים שיתנו מענה הולם לכל אותם ליקויים".

5.   ברוב דעות (כנגד הדעה החולקת של נציגי היועמ"ש, הפרקליטות, המשטרה והשב"ס) המליצה הוועדה כי לוועדות השחרורים תהיה סמכות להעביר אסירים לבתי מעבר (שיפעלו כהוסטלים שיקומיים) שנה לפני תום שני השלישים מתקופת מאסרם ולא לפני שחלפה מחצית מתקופת מאסרם.

6.   כברוב דעות (כנגד הדעה החולקת של נציגי היועמ"ש, הפרקליטות, המשטרה והשב"ס) הוועדה המליצה כי בית המשפט יוסמך להמיר בעבודת שירות עונשי מאסר לתקופה של עד תשעה חודשים, ובלבד שלשינוי זה תתלווה גם הסמכה של נציב שירות בתי הסוהר לשחרר את עובדי השירות הראויים לשחרור לאחר שריצו שני שלישים מתקופת מעצרם.

כחלופה נוספת מציעה הוועדה בתי מעבר, אליהם יועברו אסירים שריצו יותר לפחות מחצית מתקופת מאסרם. על פי המודל שמציעים מחברי הדוח, ועדות השחרורים יוסמכו להורות על העברת אסירים למסגרות אלה, המתפקדות כמעין הוסטל שבהם יעברו הליכי גמילה, שיקום ורכישת כישורים שיאפשרו להם להשתלב בשוק התעסוקה. במקרים בהם אין צורך בשיקום, יועסקו האסירים בלא שכר בעבודות למען הקהילה, במסגרת דומה לזו של עבודות שירות, וישובו לבתי המעבר בתום יום העבודה. הרעיון מאחורי החלטה זו היא כי בית המעבר ישמש גשר עבור האסיר בין החיים בכלא לחיים בחברה. כיום מתפקדים עשרה בתי מעבר כאלה בישראל, ועל פי הוועדה עלות התפעול של מתקן שכזה תהיה נמוכה בהרבה מהחזקת האסירים במתקן המוגדר ביטחוני. 

חוסר ודאות פוגע בהתרעה

עם זאת, לא כל חברי הוועדה תמכו כאמור בהצעות הנוגעות לשינויים בפעילות ועדת השחרורים. "קיצור נוסף של המאסר בשלב שאחרי גזירת הדין ולפני השחרור המוקדם מכח חוק שחרור על תנאי ממאסר, מגבירה את חוסר הוודאות לגבי מידת העונש שנגזר ומגדילה את הפער בין העונש שגוזר בית המשפט לבין העונש שמרצה הנידון בפועל", סברה דעת המיעוט בוועדה. "חוסר ודאות כזה, עלול להוביל לפגיעה ברכיב ההרתעה שבענישה ובאמון הציבור במערכת המשפט".  

עוד מתברר מהדו"ח כי בהשוואה למדינות מערביות אחרות "העונשים הקבועים בחוק העונשין גבוהים למדי", ואף שרירותיים: "לעיתים קרובות אין יחס ברור בין חומרת העונש המרבי שבצד עבירות מסוג אחד לבין חומרת העונש המרבי שבצד עבירות מסוג שני".

לפי המלצות ועדת דורנר, על הממשלה להקים ועדה שתבחן את מדרג הענישה בחוק העונשין, ותוודא שהעונשים המרביים הקבועים בחוק יתאמו את חומרת העבירה. כקו מנחה המליצה הוועדה למחוקקים שלא לנסות להשיג הרתעה כשהם מעגנים ענישה בחקיקה, ולוודא כי תתקבל בפניהם התמונה המלאה. "בטרם תציע הממשלה שינוי ברמות הענישה או תתמוך בהצעה לשינוי כזה, יוצג בפני הממשלה מידע על רמות הענישה הנוהגות בעבירה וכן תוצג עלותו המשוערת", המליצה ועדת דורנר.

לקריאה נוספת, ראו:

דוח ועדת דורנר – הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים