הפיצוי הניתן היום לנוסעים בגין איחור של יותר מחצי שעה הוא כרטיס נסיעה חינם באותו קו. בתביעה הייצוגית נטען כי פיצוי זה אינו מתאים לנוסעים שרכשו "חופשי חודשי" ולכן יש להחליפו בפיצוי כספי. ביהמ"ש אישר את התביעה ודחה את טענת הרכבת כי התובע אינו נכנס בגדר חוק הגנת הצרכן, שכן הוא נסע ברכבת לעבודתו ולא לצורך פרטי או משפחתי
בית המשפט המחוזי אישר הגשת תובענה ייצוגית נגד רכבת ישראל, שעניינה הפיצוי שעליה לשלם בגין איחור שמעל לחצי שעה לנוסעים שהיה ברשותם כרטיס חופשי חודשי, ובעניין חובת הגילוי אודות הפיצוי כאמור. בתוך כך, נדחתה טענת הרכבת לפיה היא אינה חבה בפיצוי לאותם נוסעים שהשתמשו בה לצורך הגעה לעבודתם, ונקבע כי השינויים בעולם המודרני המטשטשים את הגבולות בין הבית לעבודה מצדיקים את הרחבת המונח "צרכן" ואת העילות בגינן ניתן להגיש תובענות ייצוגיות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המבקש, עורך דין במקצועו, רכש במשך שנים כרטיס נסיעה "חופשי חודשי" ברכבת כדי לנסוע בקו הוד השרון-תל אביב, אלא שלטענתו היו איחורים רבים בקו זה. כשפנה להתלונן בעניין, הובהר לו לטענתו כי על כל איחור מעל לחצי שעה בזמן ההגעה של הרכבת הוא זכאי לפיצוי בדמות כרטיס נסיעה חינם באותו קו, אלא שלשיטתו פיצוי זה אינו מתאים לנוסעים שרכשו כרטיס תקופתי חודשי שכן ממילא הוא מזכה אותם בנסיעה ללא הגבלה במהלך החודש.
עוד טען המבקש כי הוא לא ידע על הפיצוי עד שפנה להתלונן על האיחורים הרבים, וכשכבר נודע לו על הפיצוי שם לב לכך שאין כל שילוט או ציון על הזכות לפיצוי, וכי מרבית הנוסעים המגיעים ליעדם פונים ויוצאים מהתחנה על אף שהם זכאים לקבל פיצוי על האיחור בו במקום ממנהל התחנה. לאור האמור, הגיש המבקש את הבקשה לאישור תביעה ייצוגית שבה עתר לפסיקת פיצוי כספי לנוסעים שהחזיקו בכרטיס חופשי חודשי, ופיצוי לכלל הנוסעים בגין הטעיה באי גילוי הזכות לפיצוי.
עילות התביעה להן טוען המבקש הן הפרת חוזה והפרת החובה החקוקה בתקנות הרכבת, המחייבת את מנהל הרכבת לקבוע פיצוי בגין איחורים של הרכבת העולים על שלושים דקות. עילה נוספת לה טוען המבקש היא עילת ההטעיה מכוח חוק הגנת הצרכן, מאחר שלשיטתו הרכבת מטעה בפרסומיה לעניין זמן ההגעה, בכך שהיא מציגה שהנסיעה בכרכבת יעילה מבחינת זמני הנסיעה משימוש ברכב פרטי, וכן אינה מגלה לציבור הנוסעים את זכותם לפיצוי בגין איחורים באופן אפקטיבי.
השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן קיבלה את הבקשה ודחתה את טענתה של הרכבת לפיה אין לבקש עילת תביעה אישית מאחר שהוא נוסע ברכבת גם לעבודתו, ועל כן אינו נכנס בגדר חוק הגנת הצרכן, המגדיר צרכן כ"מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". לשיטתה של השופטת, מתן האפשרות ללקוח להגיש תובענות ייצוגיות בעילות שונות בהקשר הצרכני הולמת יותר את העולם של ימינו, על אף שבעבר ייתכן שהייתה חלוקה ברורה יותר בין שימוש עסקי לשימוש אישי. השופטת הוסיפה כי העולם הדיגיטלי שבו אנו חיים כיום שינה הן את אופי המסחר למסחר מקוון, הן את אופי המוצרים והשירותים והן את עולם העבודה באופן שהמחיצות בין הבית למקום העבודה מטשטשות. גם השימושים של מוצרים ושירותים הופכים להיות מעורבים ובלתי ניתנים להפרדה בין שימוש במסגרת העבודה לעומת שימוש פרטי, ומוצרים ושירותים רבים כמו הנסיעה ברכבת נצרכים הן על ידי צרכנים במובן הצר לשימוש פרטי, אך גם במסגרת העבודה. לדעת השופטת, שינויים אלו מחייבים ראייה שונה של המונח צרכן גם בחוק הגנת הצרכן עצמו, והם שהביאו להרחבת העילות שבגינן ניתן להגיש תובענות ייצוגיות כאשר מדובר בלקוח, ללא צורך להבחין עוד לאיזה צורך נעשה השימוש.
עוד קבעה השופטת כי מטרת חוק הגנת הצרכן היא בין השאר קביעת סטנדרט התנהגות לעוסקים, ולכן העובדה שבמקרה מסוים צרכן הפסיד פחות כיוון שגם הוא "עוסק" בעצמו אינה יכולה להצדיק הטלת חובות מופחתות על מוכר המוצר או השירות. לסיכום נקבע כי הנסיעה ברכבת, גם אם היא נסיעה לעבודה וממנה, נעשית על ידי העובדים כצרכנים וצמצום הגדרת "צרכן" כך שיוצאו ממנה עובדים הרוכשים שירות במהלך עבודתם יגביל מעבר לנדרש את ציבור הצרכנים לפי חוק הגנת הצרכן. הודגש, כי הגדרת "צרכן" אינה נמדדת ביחס לשאלה האם השירות נרכש במהלך העבודה, אלא ביחס לשאלת יחסי הכוח בין העוסק לצרכן וכשלי השוק הנובעים מפערי כוחות אלו. לאור האמור, נקבע כי המבקש הוכיח לכאורה שעומדת לו עילת תביעה אישית – הן של הפרת חוזה, הן של הפרת חובה חקוקה והן הטעיה מכוח חוק הגנת הצרכן.
השופטת קבעה עוד כי מתקיימות במקרה זה עילות התביעה של הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה כלפי נוסעי הרכבת שהחזיקו בזמנים הרלוונטיים בכרטיס חופשי-חודשי וכן עילת הטעיה במחדל כלפי כלל נוסעי הרכבת בנוגע לגילוי הזכות לפיצוי. בעניין זה הבהירה השופטת כי אין לאפשר לרכבת לאחוז במקל בשני קצותיו, שכן מחד כשנטען שהיא לא פרסמה כראוי, היא טענה כי כל אדם מוחזק כיודע את הדין, לרבות זכות זו, אך כאשר נתבע ממנה להודיע על כך לציבור הנוסעים באמצעות הכרוז, לפתע היא "עוסק" רגיל שאין לדרוש ממנו לדרבן את לקוחותיו לדרוש פיצוי. לדעת השופטת, אמנם פעילותה של הרכבת במכירת כרטיסים ומתן שירות היא עיסוק מסחרי, אך עדיין מדובר בגוף ציבורי שמצופה ממנו לנהוג בהגינות ולהביא לידיעת ציבור הנוסעים את זכויותיו דרך הפשוטה והיעילה ביותר. עוד נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה תוכרענה בתובענה לטובת הקבוצה.
