ביהמ"ש חייב עורך דין לפצות את לקוחו ב-2.5 מיליון שקל וקבע כי פנייתו של התובע לעורך הדין מספר חודשים טרם פקיעת תקופת ההתיישנות חייבה את עורך הדין לפעול באופן מיידי להגשת התביעה ולהעמיד את התובע על דחיפות העניין. משלא עשה כן, הוא התרשל במילוי תפקידו וגרם ללקוח להפסיד בערעור את מרבית הפיצוי שפסקה לו הערכאה הדיונית מחמת התיישנות
בית המשפט המחוזי קיבל תביעה שהגיש לקוח נגד עו"ד עמוס גבעון שטיפל עבורו בתביעת רשלנות רפואית שהגיש, וחייב את עורך הדין לפצותו בכ-2.5 מיליון שקל בגין רשלנותו המקצועית שגרמה לכך שהלקוח הפסיד בערעור את מרבית הפיצוי שנפסק לו בערכאה הדיונית מחמת התיישנות. השופטת תמר בזק רפפורט קבעה כי פנייתו של התובע לעורך הדין מספר חודשים טרם פקיעת ההתיישנות חייבה את עורך הדין לפעול באופן מיידי להגשת התביעה ובין היתר להעמיד את התובע על דחיפות העניין. משלא עשה כן, הפר עורך הדין את חובת הזהירות שלו כלפי התובע והתרשל במילוי תפקידו באופן שגרם לתובע לנזק כספי ניכר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשנת 1999 הגיש התובע באמצעות עורך הדין הנתבע תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים לאומית ובית החולים הדסה. במסגרת התביעה טען התובע לאיחור בגילוי גידול שהוסר מראשו, התרשלות בביצוע ניתוח ההסרה ואיחור בגילוי גידול חוזר.
בפסק הדין בתביעה התקבלה הטענה לאיחור בגילוי הגידול הראשון והגידול החוזר, אולם הטענה להתרשלות בביצוע הניתוח הראשון נדחתה. בסופו של דבר נפסק לטובתו של התובע פיצוי בסך של כ-4.3 מיליון שקל.
בערעור שהגישו כל הצדדים לבית המשפט העליון, התקבלו טענותיהן של הדסה וקופת החולים בכל הנוגע לפיצוי, שכן התביעה התיישנה כבר בשנת 1995 במלאת שבע שנים לניתוח. עם זאת, הקביעה אודות הרשלנות שבאיחור בגילוי הגידול החוזר נותרה בעינה, אולם מאחר שאיחור זה לא גרם לנכויות נוספות הסכום שנפסק הועמד על 150 אלף שקל.
בעקבות האמור עתר התובע לחייב את עורך הדין לפצותו בגין רשלנות מקצועית שהובילה לטענתו לתוצאה האמורה. לטענת התובע, פנייתו אל עורך הדין נעשתה זמן ניכר לפני המועד בו מלאו שבע שנים לניתוח, אולם אף שמדובר היה במועד קריטי בהיבט ההתיישנות, עורך הדין לא הבהיר לו את הדחיפות שבהגשת התובענה והגיש את התביעה רק בשנת 1999. עוד טען התובע כי עורך הדין כפה עליו לדחות הצעת פשרה שהציע בית המשפט העליון בה הוצע לו לקבל 40% מהפיצוי, מבלי להעמידו על הסיכונים הכרוכים בכך. לדבריו, הוא רצה להסכים להצעת הפשרה אלא שעורך הדין פסל את דעתו ואמר לו בין היתר "אל תדאג, אנחנו ננצח" ואף אמר כי השופטים "מפחדים ממנו", ולאחר מכן חזר לאולם בית המשפט והודיע כי הוא מסרב לפשרה.
השופטת תמר בזק רפפורט קיבלה את התביעה וקבעה כי מאזן ההסתברויות נוטה להעדפת גרסתו של התובע, על פיה בפגישה מראשית 1995 הוא העלה בפני עורך הדין את נושא הרשלנות הרפואית בגין שרשרת אירועים ומחדלים שהסתיימה בניתוח שעבר. מנגד, נדחתה גרסתו של הנתבע כי באותה פגישה הוא התבקש לבדוק עבור התובע רק את נושא הזכויות האפשריות הנוספות העומדות לפני התובע במוסד לביטוח לאומי. השופטת קבעה כי פנייתו של התובע במועד בו בוצעה חייבה את עורך הדין לפעול באופן מיידי ובין היתר להעמיד את התובע על דחיפות העניין על מנת להימנע מטענת התיישנות, וככל שייקח על עצמו את הטיפול בתיק – לפעול בזריזות ראויה על מנת להגיש את התובענה בהקדם האפשרי. שלא עשה כן, הפר עורך הדין את חובת הזהירות שלו כלפי התובע אשר נועץ עמו בנושא מקצועי, והתרשל במילוי תפקידו. התרשלות זו, נקבע, הביאה לדחיית תביעת הרשלנות הרפואית בגין האיחור בגילוי הגידול הראשון וכפועל יוצא גרמה לתובע לנזק שבביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר זיכה אותו בפיצוי כספי ניכר בשל הטיפול הרפואי הרשלני שקיבל.
השופטת התייחסה לטענת עורך הדין לפיה הכנת תביעת רשלנות רפואית כדבעי דורשת זמן ולכן לא ניתן היה להשלים את הכנתה ולהגישה בפרק הזמן שבין ינואר-יוני 1995, אז מלאו שבע שנים למועד הניתוח. לשיטתה, ברור כי הכנת תביעת רשלנות רפואית היא איננה דבר של מה בכך אלא מדובר במשימה מורכבת הדורשת מיומנות והיכרות עמוקה עם התחום, כמו גם זמן בגין הצורך באיסוף חומר רפואי מגורמים שונים, איתור מומחה רפואי אשר יבדוק את הלקוח ויגיש חוות דעת ועוד. עם זאת, לא הובאה כל ראיה שלא ניתן במקרה המתאים ליזום מהלך נמרץ שיאפשר הגשת תביעת רשלנות רפואית תוך פרק זמן קצר ולא נראה כי קיימת מניעה אובייקטיבית להגשת תביעה בלוח זמנים מקוצר. לאור האמור, נקבע כי התובע זכאי למלוא סכום הפיצויים שנפסק לטובתו בבית המשפט המחוזי.
עם זאת קבעה השופטת כי לא הוכח שעצתו של עורך הדין לתובע שלא להסכים לפשרה הייתה עצה רשלנית, וכי מדובר היה בעצה ששיקפה את עמדתו המקצועית של עורך הדין אשר רשאי היה לסבור כפי שסבר בית המשפט המחוזי כי התובע זכאי לפיצוי שנפסק וכי טענת ההתיישנות איננה מכשילה אותו. לפיכך, אף אם בדיעבד התברר כי השקפתו לא הייתה נכונה, לא ניתן לומר כי במועד הבעתה בזמן אמת היא הייתה רשלנית.
הנתבע ישלם פיצוי בסך של 2.47 מיליון שקל, וחברת הביטוח איילון שביטחה אותו בפוליסת אחריות מקצועית תשלם את חלקה מכוח הפוליסה, בניכוי ההשתתפות העצמית. בנוסף, יישאו הנתבע וחברת הביטוח ביחד ולחוד בהוצאות התובע בסך של 500 אלף שקל.
