ביהמ"ש זיכה את הפורץ מעבירת רצח לאחר שקבע כי לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה. עם זאת הובהר כי פערי הכוחות בין התוקף לקשיש, שסבל ממחלה והיה כחוש באופן קיצוני, מקימים חזקה עובדתית בדבר מודעות הנאשם לכך שמעשיו האלימים עשויים להביא לאשפוז, ונקבע כי מותו של קשיש בבי"ח כתוצאה מהידבקות בחיידק זיהומי אינו תוצאה קיצונית וחריגה
אדם שנכנס לדירת זוג קשישים על מנת לבצע גניבה, תקף את בני הזוג וכתוצאה מכך אושפז הבעל בבית חולים ושם לקה בדלקת ראות ונפטר. בית המשפט זיכה את הפורץ מעבירת הרצח, לאחר שקבע כי אמנם הקשר הסיבתי בין מעשיו לבין מותו של הקשיש לא ניתק, אולם לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה. חלף זאת, הורשע הנאשם בהריגה ובעבירת הכניסה למקום מגורים, ומנגד זוכה מעבירת אונס שיוחסה לו כלפי אשת המנוח.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. באישום הראשון נטען כי בשנת 2009 פרץ הנאשם לדירתם של זוג קשישים מעפולה. בכניסתו לדירה נתקל הנאשם באישה אותה הכה בכל חלקי גופה, ולמשמע זעקותיה ניגש בעלה, אשר סבל ממחלה, לסייע לה. בשלב זה הכה הנאשם את הבעל בפניו, הפילו ארצה וניסה לחנקו. לאחר מכן, פנה ואחז בכרית שהייתה מונחת בסלון, הצמידה לפני האישה, ניסה לחנקה ואף ביצע בה עבירות מין. בהמשך, גרר הנאשם את בני הזוג בזה אחר זה לחדר השינה, בעט בהם ונמלט מהמקום. כתוצאה מהמעשים נגרמו לאישה חבלות בראש, בחזה ובגפיים, המטומות ושפשופים בפנים, בראש ובחזה ואף שבר בכף ידה הימנית. הבעל נחבל אף הוא בראשו, בחזהו ובגפיו והובהל לבית החולים, אך בעודו מאושפז לקה בדלקת ראות חריפה וכתוצאה ממנה נפטר. על פי האישום השני, החזיק הנאשם בביתו סם מסוכן מסוג חשיש לצורך צריכה עצמית. סעיפי האישום נגד הנאשם היו רצח, אינוס, החזקת סם, חבלה בכוונה מחמירה והתפרצות למקום מגורים.
השופטים תאופיק כתילי, אשר קולה ודני צרפתי זיכו את הנאשם מעבירת הרצח אך הרשיעו אותו בעבירת הריגה. השופטים ציינו כי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין מתייחס לגרם מוות שלא תוכנן מלכתחילה אלא נגרם במהלך ביצועה של עבירה אחרת, כאשר בין שני הרכיבים הללו נדרש שיתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי. במקרה זה, אין חולק שהנאשם תקף בעוצמה זו או אחרת את המנוח וכי זמן קצר לאחר מכן מצא זה את מותו ימים ספורים לאחר אירוע התקיפה, כתוצאה מדלקת ריאות חריפה. עוד אין חולק כי המנוח סבל מסרטן לבלב במצב מתקדם וסבל מתת משקל. לדעת השופטים, מעשיו האלימים של הנאשם היוו "סיבה בלעדיה אין" למות המנוח, שכן אלמלא תקיפתו על ידי הנאשם הוא לא היה מובהל לבית החולים ולא היה מוצא את מותו מדלקת שבה לקה בעת אשפוזו.
אשר לקשר הסיבתי המשפטי, הנקבע על פי מבחן הצפיות, קבע בית המשפט כי בחינת מעשיו של הנאשם על רקע מכלול נסיבות העניין מובילה למסקנה כי הוא היה ער לאפשרות שמעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית, והוא פעל ביחס חפצי של פזיזות לתוצאה. בעניין זה הבהיר בית המשפט כי הנאשם אמנם לא ידע שהמנוח חולה במחלה סופנית, אך הוא היה כחוש באופן קיצוני וסבל מתת משקל בולט אשר אין צורך בעין מקצועית על מנת לאבחנו. מנגד, הנאשם היה בחור צעיר וחסון אשר שירת באותה עת בשירות סדיר בצה"ל ובחר לעצמו "טרף קל". לפיכך, סבר בית המשפט כי פערי הכוחות בין השניים היו כה קיצוניים עד שהם מקימים חזקה עובדתית שלפיה היה הנאשם מודע לכך שמעשיו האלימים טמנו בחובם פוטנציאל לגרימת חבלות שמעצם טיבן היו עשויות להביא לאשפוז המנוח וממילא להעמידו בחזקת סכנה.
השופטים ציינו כי על פי ההלכה הפסוקה, על התביעה להוכיח שהנאשם צפה את האפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה האסורה מבחינת סוגה וטיבה, אולם אין הכרח להוכיח כי הנאשם צפה בפועל את פרטיו של תהליך הגרימה ואת האופן המדויק שבו אירעה התוצאה הלכה למעשה. לצד זאת, לא ניתן לתחום קו גבול ברור ומוחלט ויש ליישם את העקרונות המובאים בפסיקה בהתאם לנסיבות המקרה, תוך נתינת הדעת למדיניות המשפטית הנאותה. במקרה זה, סבר בית המשפט כי גם במישור הקשר הסיבתי המשפטי וגם במישור המודעות מדובר במקרה גבולי, אולם הוא אכן מצוי במסגרת הצפיות הנדרשת מהנאשם ולא מעבר לה. לשיטת השופטים, מותו של קשיש בבית החולים כתוצאה מהידבקות בחיידק זיהומי אינו כזה שניתן לכנותו תוצאה קיצונית וחריגה, בין היתר בהתבסס על דוח מבקר המדינה משנת 2013 המציין כי מניין הפטירות של חולים כתוצאה מזיהום שנרכש בבית חולים הוא בטווח של 6,000-4,000 בשנה. לפיכך, מקום בו הצורך באשפוז המנוח ובטיפול הרפואי שניתן לו נבע ללא כל ספק מהכאתו בידי הנאשם –אף אם החיידק בו לקה מהווה חוליה רחוקה בשרשרת הסיבתית, עדיין אין מדובר במאורע נדיר שלא ניתן לצפותו אלא בתהליך הנכלל במתחם הסיכון שיצר הנאשם.
עוד צוין כי היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק הוא מודעות לאפשרות גרימת המוות ופזיזות באשר להתרחשותה בפועל של תוצאת המוות. בעניין זה, פזיזות נחלקת בחוק העונשין לאדישות בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאה, או קלות דעת, קרי נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה מתוך תקווה להצליח למנעה. במקרה זה, מעשיו של הנאשם ברגיל לא היו בגדר מעשים האמורים לצפות את מות הקורבן אלמלא גילו המתקדם ורגישותו המיוחדת כאדם קשיש וחולה אנושות. לכך, יש להוסיף את תוצאת המוות מדלקת ריאות, שאף היא תוצאה מתפתחת שאינה ישירה, ואת העובדה שהנאשם עמד על גרסתו שלא התכוון לגרום למות המנוח ולא קישר בין מותו לבין האירוע בו הואשם. בית המשפט התרשם כי גרסה זו לא באה מפיו של הנאשם לאחר מעשה, אלא משקפת נכונה את יחסו החפצי לתוצאת המוות כבר בעת ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, אף אם הנאשם יכול וצריך היה לצפות את התוצאה הקטלנית, עדיין לא ניתן לשלול כי יחסו החפצי כלפי מותו של המנוח הוא יחס של "קלות דעת" להבדיל מיחס חפצי של אדישות, ועל כן אי אפשר להרשיעו בעבירת הרצח על פי סעיף 300(א)(3).
השופטים ציינו עוד כי עבירת הכניסה למקום מגורים אינה "עבירת פשע הכרוכה באלימות או בסיכון אינהרנטי של חיי אדם", ולכן אינה יכולה להיחשב כעבירת המקור שאגב ביצועה בוצעה עבירת הרצח, מה גם שלא ניתן למצוא בפסיקה ולו מקרה אחד בו אדם הורשע או הואשם ברצח על פי סעיף 300(א)(3) בנסיבות בהן עבירת המקור היא עבירת הכניסה לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה. לפיכך, זוכה הנאשם מעבירת הרצח והורשע חלף זאת בהריגה, עבירה שאשמתו בה עולה מעובדות כתב האישום ואשר ניתנה לו ההזדמנות להתגונן מפניה במסגרת הגנתו מעבירת הרצח.
עוד זיכה בית המשפט את הנאשם מעבירת האונס שיוחסה לו, מאחר שהתביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ונותר ספק סביר האם העבירה אכן בוצעה במתלוננת כפי שזו העידה. עוד התרשם בית המשפט כי נפלו פגמים באופן ניהול החקירה בתיק בשל אי חקירת עדים רלוונטיים ולעיתים לא נשאלו שאלות מתבקשות. עם זאת, הורשע הנאשם בעבירת חבלה בכוונה מחמירה כלפי המתלוננת.
