חוקרת סמויה של המוסד לביטוח לאומי הגיעה למקום עבודתו של מבוטח שנפגע בתאונת דרכים ושמטה כביכול בטעות מספר מטבעות על הארץ. המבוטח התכופף להרים אותם וצולם על ידי החוקרת, ובעקבות כך קבעה ועדה רפואית כי יש לו מגבלה קלה בלבד. ביה"ד הארצי קבע כי מדובר בתחבולה מותרת וכי תוצרי החקירה קבילים בוועדה
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעור המוסד לביטוח לאומי על החלטה להשיב את עניינו של מבוטח לוועדת עררים שתדון בהרכב חדש נוכח צילומו של המבוטח על ידי חוקרת סמויה שהגיעה למקום עבודתו. השופט אילן איטח קבע כי הפעולות שביצעה החוקרת במסגרת החקירה, לרבות שמיטת המטבעות מהיד במכוון על מנת להראות כי המבוטח מתכופף להרימם, הן בגדר תחבולה מותרת וכי תוצרי החקירה קבילים בוועדה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המשיב נפגע בשנת 2011 בתאונת דרכים שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. לאחר שנקבעו לו נכויות זמניות בשיעורים משתנים, הופיע המשיב בפני ועדה רפואית לעררים שבדקה אותו וציינה כי יש לבצע צילום וידאו של המשיב ב"סביבתו הטבעית". בהתאם לבקשת הוועדה כאמור, הגיעה חוקרת מטעם המל"ל למקום עבודתו של המשיב לצורך ביצוע חקירה סמויה. החוקרת פנתה למשיב וביקשה ממנו שירות מסוים, ובזמן שהמשיב ליווה אותה ממקום אחד לאחר שמטה מידה, כביכול בטעות, מספר מטבעות על הארץ והמשיב התכופף להרימם. החוקרת צילמה באמצעות מצלמת וידאו את ההתרחשות, לרבות פעולת ההתכופפות של המשיב, והעבירה את הצילום לוועדה. בהמשך שב המשיב והופיע בפני הוועדה אך לאחר צפייה בצילום נקבע שלמשיב מגבלה קלה בלבד בעמוד השדרה המותני המזכה אותו ב-10% נכות. עם זאת, לאחר שנמצא כי כבר קיימת למשיב מגבלה קודמת, ניכתה הוועדה את אחוזי הנכות בהתאם וקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 0%.
בעקבות האמור, הגיש המשיב ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי לעבודה, שהתמקד בצילום הווידאו, בקבילותו ובחוקיותו. לדבריו, החלטת הוועדה נסמכה אך ורק על החקירה הסמויה שבוצעה לו, וכי המציאות מלמדת שפעמים רבות נכים הסובלים ממגבלות יצאו מגדרם ויבצעו פעילות חריגה כדי למצוא חן בעיני רואיהם. עוד טען המשיב כי גם בצילום הוא נראה מוגבל, ומכל מקום הצילום אינו מהווה ראייה קבילה מאחר שהוא צולם מבצע פעילות שאינה רגילה וביצע אותה רק בשידול החוקרת. לשיטת המשיב, על המוסד לביטוח לאומי חלים כללי המשפט הציבורי וכן חובות אמון ונאמנות, ואל לו לשדל את הפונים אליו לבצע פעולות ולתעד אותם מבצעים פעולות שאינן חלק מהפעולות השגרתיות שלהם.
בית הדין האזורי קיבל את ערעור המשיב על החלטת הוועדה וקבע כי מקום בו הוסכם ממילא על החזרת עניינו של המשיב לוועדה, אין מניעה שזו בהרכבה החדש תבצע לו בדיקה קלינית חדשה ותקבע את נכותו בהתאם. עוד צוין כי מעיון בפרוטוקולי הוועדה, רוב תשומת הלב היה נתון לממצאי סרט הווידאו ובנסיבות אלה ראוי שהוועדה בהרכב החדש תבדוק מחדש את המערער בנוגע לליקוייו עקב התאונה.
בית הדין הארצי קיבל את ערעורו של המל"ל וציין כי סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי מעגן את סמכות המוסד לבצע חקירה וגם בתי הדין לעבודה הכירו בכך. לאור האמור, ניתן לצמצם את גדר המחלוקת במקרה דנן לשאלה האם נעשתה החקירה בנסיבות פסולות ובפרט לשאלה האם הפעולות שביצעה החוקרת במסגרת החקירה, לרבות שמיטת המטבעות המכוונת מהיד, הן בגדר תחבולה מותרת אם לאו.
השופט ציין כי עיקרון העל ביחס לקבילות ראיות בהליכים פליליים הוא כי ראיה היא קבילה אם היא עומדת בתנאי של "חופשית ומרצון". בעניין זה, קבע המלומד קדמי בספרו חמש קבוצות גורמים הפוגמים בתנאי זה, בהן נקיטת שיטת תִחקור בלתי הוגנת, שימוש בתחבולה בלתי הוגנת ונקיטת אמצעי פיתוי בלתי הוגנים. לצד זאת ציין בית הדין כי בפעולות חקירה, מעצם טיבן וטבען, עשוי להיות טמון יסוד אינהרנטי של מצג שווא, בהיותן מכוונות לבירור האמת במצב שבו הנחקר אינו מודע לכך שפרט זה או אחר אינו תואם בהכרח את המציאות. לפיכך, עד למידה מסוימת, מדובר בהכרח בל יגונה, וגם במשפט הפלילי הכלל ממנו ניתן ללמוד הוא שיש להבחין בין תחבולה "נפסדת" ובין תחבולה "נסבלת". בעניין זה, המבחן שעל פיו יש לקבוע את מהות התחבולה הוא מבחן אובייקטיבי של סבירות והגינות בחקירה, קרי השאלה האם היה בתחבולה כדי לשלול את יכולת הבחירה של הנחקר. כך, נקבע כי תחבולה שבה מצטייר החוקר כ"ידידו" של הנחקר, אף שיש בה חוסר הגינות מסוים, אינה נתפסת כתחבולה אסורה הגם שטיב התחבולה עשוי לגרוע ממשקלה הראייתי. מנגד, תחבולה אסורה היא כזו המובילה את המבוטח לסבור שהוא מצוי במצב כזה שאם לא יבצע פעולה מסוימת, אזי הוא עצמו או אדם אחר יהיה נתון בסכנת חיים או בסכנה של פגיעה חמורה בגופו, בנפשו או ברכושו.
במקרה זה קבע בית הדין כי הפעולות שביצעה החוקרת במסגרת החקירה, לרבות שמיטת המטבעות מהיד במכוון, הן בגדר תחבולה מותרת וכי תוצרי החקירה קבילים בוועדה. לדעת השופט, אמנם הפעולות שביצעה החוקרת היו בבחינת הצגת מציאות כוזבת (הסתרת זהותה האמיתית, הצגתה כלקוחה ושמיטת המטבעות מידה), אולם אף אחת מהפעולות שביצעה לא העמידה את המשיב במצב שבו לא יכול היה לעמוד כראוי על זכויותיו, או שהיה בהן כדי לפגוע ביכולתו לבחור כיצד לפעול. לא זו אף זו, גם בהנחה שיש לקבל את הטענה ששמיטת המטבעות היא שגרמה למשיב להתכופף ולהרים אותן, הרי שאין בכך פסול כלשהו בשים לב לכך שלכל פעולה שמבצע אדם ניתן לייחס באופן רעיוני פעולה קודמת שעשה הוא עצמו או שעשו אחרים, ולא תמיד ניתן לבודד את הפעולה שגרמה לפעולה העוקבת. במקרה זה, המשיב עצמו טוען כי התכופף על מנת "להרשים" את החוקרת, ואם כך הוא הרי שלא פעולת שמיטת המטבעות לבדה היא שהולידה את פעולת ההתכופפות אלא יש לצרף לה לכל הפחות את המוטיבציות הפנימיות של המשיב ואת מבנה אישיותו שהביאו אותו להתכופף ולהרים את המטבעות.
עוד נקבע כי בפעולות החוקרת לא היה כדי להביא את המשיב לסבור שהוא נתון במצב המחייב אותו להתכופף, בבחינת נקיטת פעולה העשויה למנוע סכנה כלשהי לו או לאחר או לצמצמה. כך, גם אין לראות בפעולות החוקרת פעולות שיועדו לשלול מהמשיב את היכולת לבחור בחירה רצונית וחופשית של פעולותיו או למנוע ממנו לעמוד על זכויותיו. זאת, שכן החקירה בוצעה במקום עבודתו של המשיב, במקום נגיש לכלל הציבור, בשעות העבודה, נמשכה דקות ספורות, נעשתה בנֹעם ובנחת, בשפה "נקייה" וללא הפעלת כל אמצעי פסול.
משנקבע כי התחבולה שנקטה החוקרת בעניינו של המשיב היא תחבולה מותרת ולפיכך תוצר החקירה הוא קביל, המסקנה היא שחברי הוועדה היו רשאים לצפות בו, וקביעות בית הדין האזורי לעניין זה מבוטלות. בכל הנוגע למשקל שיש ליתן לצילום, ציין בית הדין כי הוועדה התייחסה בצורה מנומקת ומפורטת למשמעויות הצילום, שכן היא התייחסה לא רק להתכופפותו של המשיב בעקבות שמיטת המטבעות מידה של החוקרת אלא גם לפעולות אחרות שביצע וכן לממצאים קליניים נוספים. לדעת בית הדין, התרשמות הוועדה מצילום הווידאו והמסקנות שהיא גזרה ממנו ומראיות נוספות לעניין מצבו הרפואי והתפקודי של המשיב הם עניינים המצויים באופן מובהק בתחום מומחיותה הרפואית, עניינים בהם אין בית הדין מוסמך להתערב, להבדיל משאלות משפטיות.
