חברה קבלנית חויבה להשיב לרוכשי דירה סך של 337 אלף שקל לאחר שמכרה את הדירה לצד ג'. ביהמ"ש קבע כי שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם ואחראים להפרת החוזה ולכישלון העסקה, אולם החברה עשתה שימוש בכוחה על מנת ללחוץ על הרוכשים לקבל את דרישותיה, תוך ניסיון לנצל את מצוקתם, ולכן היא זו שצריכה לפצות
בית משפט השלום קבע כי חברה קבלנית תשיב לקונים של דירה סכום של 337 אלף שקל לאחר שהיא ביטלה הסכם עמם לרכישת דירה. השופט יעקב וגנר קבע כי החברה ביטלה את החוזה ומכרה את הדירה לצד ג', לאחר שהקונים נותרו בסירובם לחתום על מסמך שבו הם מוותרים על תביעות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
על פי ההסכם בין התובעים, בני זוג שרכשו דירה בפרויקט בנצרת, לבין החברה הקבלנית שנחתם ב-2002, הייתה החברה אמורה למסור את הדירה במועד מוסכם מאוחר יותר, בתוספת תקופת איחור מוסכמת של 90 יום. מכתב התביעה עולה כי בניית הדירה ומסירתה לא התקיימו במועד. עוד נטען כי לאחר פניות חוזרות ונשנות של התובעים לחברה ולאחר שהתובעים מסרו דו"ח ליקויים מפורט, שנערך על ידי מהנדס, בנוגע למצב הדירה, הועלו טענות כי התובעים עוד חייבים יתרת חוב. התובעים דחו טענות אלו והשיבו במכתב בו דרשו את מסירת הדירה וכן פיצוי עבור חודשי העיכוב.
ביולי 2005 הודיעה החברה לתובעים על ביטול הסכם המכר, והדירה נמכרה לצד ג' שלא בידיעתם של התובעים, והכספים ששולמו על ידם הוחזקו על ידי הבנק המלווה אשר סירב להחזירם. בשנת 2010 הסכים הבנק להפקיד בקופת בית המשפט את סכום הערבויות המשוערך בסך של 825 אלף שקל, ובהמשך הושגה הסכמה לשחרור סך של 700 אלף שקל מהפיקדון הנ"ל לידי התובעים, בניכוי שכ"ט עו"ד ומע"מ.
התובעים עתרו לפיצוי על נזקיהם וטענו כי בהתאם לאמור בהסכם בין הצדדים, הייתה החברה אמורה למסור את הדירה לתובעים לכל המאוחר בחודש ינואר 04 אך בפועל הדירה, לא נמסרה במועד זה ואף לא במועד קרוב לכך. הפנייה לקבלת הדירה הייתה כ -11 חודשים מאוחר מהמועד המוסכם. משבוטל ההסכם, התובעים זכאים להשבה מלאה של כל הסכומים ששולמו על ידם לחברה עבור הדירה וכן לפיצוי בגין הוצאות וכספים שהושקעו על ידם בגין רכישת הדירה או בהסתמך על רכישת הדירה בבחינת פיצויי הסתמכות והסתמכות אגבית, בתוספת ריבית והצמדה.
השופט יעקב וגנר קיבל את התביעה וקבע כי בנסיבות המקרה לא ניתן לראות נכונות של הצדדים לקיים את חיוביהם, שכן כל צד התבצר בעמדותיו. השופט קבע כי שני הצדדים אחראים להפרה יסודית של החוזה שכן אין חולק כי האירועים אשר הביאו לסיום החוזה רובץ לפתחם של התובעים והנתבעים כאחד. ההלכה היא כי חוזים צריך לקיים. הצדדים לחוזה נתפסים בפני בית המשפט כצדדים לפרויקט משותף, והצלחתו של החוזה, כהצלחתו של פרויקט, תלויה בשני הצדדים. במקרה זה, הן התובעים והן החברה אשמים בכישלון העסקה ובהפרת ההסכם, אך נראה כי החברה אשמה קצת יותר ועל כן היא אחראית גם להשבה וגם לפיצויי התובעים בגין נזקיהם.
השופט ציין כי החברה נקטה קו בלתי מתגמש לאורך כל התנהלותה עם התובעים, עשתה שימוש בכוחה העדיף על מנת לבטל את כל טענותיהם ועל מנת להפעיל עליהם לחץ לקבל את כל דרישותיה. במצב זה התובעים עשו שימוש בכלי היחידי שנותר בידיהם, הוא עיכוב העברת התשלום המלא עבור הדירה והשינויים שבוצעו. לשיטתו של השופט, מאחר שנראה כי דרך פעולה זו היא היחידה שנותרה בידיהם של התובעים, אין כל מקום לדון בפיצוי מוסכם עבור החברה. נראה כי מסירת הדירה לתובעים הותנתה בכך שיחתמו על מסמך בו הם מאשרים כי אין להם כל טענה בנוגע לדירה, כאשר ברור שזה לא המצב. נציג החברה ניסה ללחוץ על התובע לחתום על המסמך תוך ניסיון ברור לנצל את מצוקתו. כאשר התובעים נותרו בסירובם, החברה פשוט ביטלה את החוזה ומכרה את הדירה לצד ג'. בפעולתה זו, קבע השופט, לא רק שהיא הפרה את ההסכם עם התובעים אלא גרמה להם גם לנזק שבגינו עליה לפצותם.
