ביהמ"ש קבע כי יש לראות בהתלבטותה הארוכה בת 11 השנים של האלמנה כהחלטה שלא להרות מהמנוח ולא לעשות שימוש בזרעו, בפרט לאחר שכבר הקימה משפחה חדשה. משכך, יש לראות את מצב הדברים כאילו אין למנוח בת זוג ולאפשר להורים לשמור על כבוד בנם המת ולפעול למימוש אהבתו ורצונו בילדים שימשיכו אותו
בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של אלמנת חייל מילואים שנהרג בשנת 2004, על הקביעה לפיה הוריו של המנוח זכאים לעשות שימוש בזרעו המוקפא על מנת להפרות אישה זרה לצורך הולדת ילד, חרף התנגדותה. בית המשפט קבע כי רצונו של המנוח בהמשכיות זרעו הוכח, וכי משהחליטה האלמנה שלא לעשות שימוש בזרעו על מנת להרות בעצמה – שוב אין לה מעמד כבעלת דין ומעמדה הוא כעדה באשר לרצונו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המנוח, שנהרג בתאונת דרכים, לא הותיר אחריו צוואה, ולכן נקבע בצו ירושה שהוצא לעיזבונו כי יורשיו הם הוריו ואלמנתו בחלקים שווים. מיד לאחר היוודע דבר מותו של המנוח, הודיעו שלטונות צה"ל לאלמנה כי זכותה לבקש לשאוב את זרעו ולשמרו לצורך הפריה בעתיד. בתמיכת ההורים ביקשה האלמנה לעשות כן, ובעקבות זאת ניטל זרע מגופו של המנוח והוקפא במבחנות שאוחסנו בבית החולים שיבא.
בשנים שלאחר מכן הן ההורים והן האלמנה עשו כמיטב יכולתם על מנת לשקם את חייהם והאלמנה אף ילדה שני ילדים לבן זוג חדש. עם זאת, 11 שנים לאחר מותו טרם החליטה האם ברצונה לעבור הפריה מזרעו של המנוח. משהבינו ההורים כי האלמנה לא תעשה שימוש בזרעו של בנם, איתרו אם מיועדת המוכנה להרות מזרעו אולם נוכח התנגדות האלמנה הגישו תביעה למתן צו עשה לעשיית שימוש בזרע המוקפא.
בתביעה טענו ההורים כי בין הצדדים סוכם שלאחר שיתאוששו מהטרגדיה שפקדה אותם תבוא העת המתאימה לשימוש בזרע, אולם האלמנה החלה להתרחק ולהתנתק מהם והסתירה כי היא בהריון מבן זוגה החדש. עוד הוסיפו כי הם יודעים בוודאות שבנם המנוח היה רוצה להשאיר אחריו המשכיות ומשכך הם פועלים ככל יכולתם לכבד את משאלת ליבו ואת צוואתו הבלתי כתובה, אשר הובעה במפורש לאורך שנים. מבחינה משפטית טענו ההורים כי יש לראות בזרע שהותיר אחריו בנם כחלק מעיזבונו וכפועל יוצא להכיר בזכותם כיורשיו החוקיים לקבלו. האלמנה מאידך טענה כי המנוח חפץ בהבאת ילדים רק ממנה ולכן שימוש בזרעו שלא להפרייתה שלה אינו מתיישב עם רצונו.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת ההורים וקבע כי הגם שזרעו של המנוח אינו קניין הניתן להורשה, בהתאם להנחיות היועמ"ש, השימוש בתאי זרע של אדם שנפטר מבוסס על ההנחה בדבר רצונו המשוער. עוד נקבע כי ההכרעה בתביעה חייבת להביא בחשבון כשיקול ראשון ומרכזי את טובת הילד העשוי להיוולד. לגופו של עניין נקבע כי נראה שהיילוד העתידי יזכה להיות נכדם של מי המסוגלים להיטיב עמו, להתמסר אליו ולהעניק לו את מירב האהבה והתמיכה לה יזדקק. באשר לרצונו של המנוח צוין כי מעדות אלמנתו נלמד על רצונו להעמיד צאצאים בכלל וכי לא ניתן ללמוד מעדותה כי היה מתנגד לשימוש בזרעו באופן וודאי. עוד נקבע כי הגם שהאלמנה בחרה שלא להרות מזרעו של המנוח, אין להתעלם מכך שבחירתה מהווה "ניפוץ" משאלתו וחלומו של המנוח לראות אחריו דור המשך, וכי אין לפרש את הבעת רצונו של המנוח להביא ילדים לעולם יחד עם האלמנה כרצון השולל כל אפשרות ורצון מבחינתו להביא ילדים לעולם עם אישה אחרת. שופטי בית המשפט המחוזי אילן שילה, מיכל נד"ב ושמואל בורנשטיין דחו את הערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. השופטים ציינו כי סוגיה זו יכלה לקרום עור וגידים רק כתוצאה מההתפתחויות היסודיות במדע ובטכנולוגיה, ולכן אין פלא כי אין עדיין נורמה חוקית מחייבת בשאלות המתעוררות ועל אף ועדות שדנו בנושא המקור היחיד הוא הנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2003 בעניין "נטילת זרע לאחר המוות ושימוש בו". ההנחיות עוסקות בהיבטים אחדים של שימוש בזרעו של נפטר, וכוללות פרקים באשר להסכמת הנפטר, רצונו המשוער, מעמדה של בת הזוג ועוד. לאחר עיון בהנחיות הסיק בית המשפט כי מצווה הוא לכבד את רצון המת וכי אין בהנחיות כדי למנוע מהוריו של נפטר מעמד שיביא לכיבוד רצונו, הן בנסיבות שבהן למנוח אין בת זוג והן כאשר בת הזוג אינה מעוניינת להרות מזרעו.
במקרה זה קבעו השופטים כי יש לראות בהתלבטותה הארוכה בת 11 השנים של האלמנה כהחלטה שלא לעשות שימוש בזרעו ולא להרות מהמנוח, בפרט לאחר שכבר הקימה משפחה חדשה. חלוף הזמן אף עלול לפגוע באיכות הזרע ובאפשרות להפרות ממנו. לפיכך, נקבע כי משהחליטה האלמנה שלא לעשות שימוש בזרעו של המנוח, שוב אין לה מעמד כבעלת דין ומעמדה הוא אף כעדה באשר לרצונו של המנוח. עוד נדחו טענות האלמנה ביחס למעמדם של ההורים וקבע כי להורי המנוח ישנה זכות ואף חובה לכבד את רצונו של בנם ואין לשלול מהם את מעמדם.
לדעת בית המשפט, הראיות מצביעות באופן חד משמעי שהמנוח אהב ילדים, חלם על ילדים משלו והביע את כמיהתו לילדים שיהיו לו. עוד התרשם בית המשפט כי המנוח אהב את רעייתו אהבה עזה וחפץ בילדים ממנה, והוסיף כי על פי כל העדויות הביע לא פעם את רצונו המפורש בילדים ואף עבד עם ילדים. עם זאת, אין בעדות האלמנה כדי ללמד שהמנוח היה מתנגד לכך שזרעו לא ישמש לאישה אחרת להרות ולהותיר זכר אחריו. מלבד האמור, סבר בית המשפט כי עמדת האלמנה שהמנוח חפץ בילדים ממנה בלבד אינה מתיישבת עם ניסיון החיים ומהנסיבות הקונקרטיות של המקרה, כאשר השאלה הנשאלת היא לא מה היה חפץ המנוח כשחי עם רעייתו וציפה לשנים ארוכות של זוגיות ואהבה, כי אם מה היה רצונו אילו יכול היה לדעת את דבר מותו הקרב ואת אי הסכמתה של אשתו להרות מזרעו.
בפסק הדין הובא ציטוט מדבריו של חתן פרס ישראל פרופ' אסא כשר בדבר קיומה של חזקה לפיה כל אדם רוצה להביא ילדים לעולם אף לאחר מותו, אך קבע כי אין לקבוע מסמרות בשאלה זו. עם זאת העיר בית המשפט כי לשיטתו, כאשר אלמנתו של נפטר אינה מעוניינת להקים לו זרע, ועל אחת כמה וכמה כאשר ילדה ילדים לבן זוג אחר, יש לראות את מצב הדברים ככזה שבו אין למנוח בת זוג ולאפשר להורים לשמור על כבוד בנם המנוח ועל מימוש אהבתו ורצונו בילדים שימשיכו אותו.
לקריאה נוספת, ראו:
ביהמ"ש אישר להורים לעשות שימוש בזרע בנם המנוח למרות התנגדות האלמנה
