ביהמ"ש דחה את ערעורו של גבר שהורשע בהטרדה מינית, לאחר שהשמיע אמירות בוטות ומבזות כלפי שוטרות ושוטר שליוו אותו ואת חברו בניידת למעצר. בתוך כך, הבהיר ביהמ"ש כי תכלית החוק לא הוגבלה למניעת תופעת ההטרדה המינית בסביבת עבודה, לימודים או ביחסי מרות, וכי כוונתו הברורה של המחוקק היא שהטרדה מינית אסורה בכל מקום
בית המשפט המחוזי דחה ברובו את ערעורו של גבר שהורשע בהטרדה מינית, לאחר שבעת שהובל למעצר בגין עבירות שונות השמיע אמירות בוטות ומבזות כלפי שוטרות ושוטר שליוו אותו ואת חברו בניידת. השופטת אסתר נחליאלי חיאט קבעה כי אין בעובדה שהדברים לא נאמרו ישירות לשוטרים אלא נאמרו בין שני העצורים כדי לשנות מהמסקנה שמדובר בהטרדה מינית, וכי הטרדה מינית אינה מוגבלת אך לסביבת עבודה, סביבת לימודים או יחסי מרות אלא היא אסורה בכל מקום ובכל סביבה. כן נקבע כי אף שהתשתית העובדתית תואמת הן את עבירת ההטרדה והן את עבירת העלבת עובד ציבור, הרי ש"מרכז הכובד" הוא האמירות הגסות והבוטות שנאמרו בהתייחס למיניותם של השוטרים ומהם עולה בבירור כי מדובר בהטרדה מינית ושאין מקום לכל פרשנות אחרת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
נגד המערער הוגש לבית משפט השלום כתב אישום שייחס לו עבירות של החזקת שטר מזויף, החזקת סכין שלא כדין, איומים, ניסיון להדחה בחקירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, קבלת דבר במרמה, ועבירה של הטרדה מינית. על פי עובדות כתב האישום, החזיקו המערער ואדם נוסף בשטר שנחזה להיות מזויף ומשנעצרו מסר המערער לשוטרים פרטים כוזבים בקשר לזהותו בכוונה להפריע להם במילוי תפקידם. במהלך הנסיעה לבית המעצר, וכשהם מלווים בשתי שוטרות ושוטר השמיעו המערער והאחר איומים כלפי השוטרים וכן השמיעו וקראו לעברם קריאות שונות ובוטות בעלות גוון מיני. המערער הודה בעבירות שיוחסו לו למעט בעבירת ההטרדה המינית וכן הודה בעבירות נוספות במסגרת תיק שביקש לצרף. לאור האמור, מוקדה המחלוקת בשאלה האם האמירות שהשמיע המערער כלפי השוטרים ושבהן הודה מגבשות עבירה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, או שבנסיבות אמירתן יש כדי העלבת עובד ציבור לפי חוק העונשין.
בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי דברי המערער הם פניות מבזות, משפילות ומביכות בעלות הקשר מיני ומובהק הן כלפי השוטרות והן כלפי השוטר ויש בהם כדי רמיסת כבודם. בנסיבות אלו, סבר בית המשפט כי גם אם הפניה לשוטרות לא הייתה בלשון ישירה אך נאמרה עליהן בנוכחותן עדיין יש לראות בה משום הטרדה מינית לכל דבר. מנגד, זיכה בית המשפט את המערער מעבירה של העלבת עובד ציבור בנימוק שמדובר באותה מסכת עובדתית ועל המדינה היה לבחור באישום המבטא בצורה הברורה ביותר את מהות המעשה.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה וקבע כי אין ספק כי הדבר הבוטים והגסים שנאמרו כלפי השוטרים ואודותיהם מהווים אמירות משפילות ומבזות המתייחסות בבירור למיניותם, וניתן לפרשם רק בהקשר מיני שכל כולו נאמר לשם הביזוי וההשפלה של אותם שוטרים.
השופטת אסתר נחליאלי חיאט ציינה כי העובדה שהאמירות נאמרו על ידי עצורים כלפי שוטרים, שלכאורה אינם הנפגע ה"קלאסי" של מוטרדים מינית, אינה מבטלת את העובדה כי מדובר בהטרדה מינית, מאחר שעצם ההתנהגות השלילית והאמירות הבוטות כשלעצמן מהוות ביזוי והשפלה על רקע מיני, אמירות שנאסרו בחוק ללא תלות במיהות מי שאליו הופנו האמירות. עוד נדחתה הטענה כי אין מדובר בהטרדה מינית מאחר שהדברים לא נאמרו ישירות לשוטרים אלא נאמרו בין שני הנאשמים בדרכם למעצר. בעניין זה נקבע בפסיקה כי מבחינה לשונית, "פנייה" אינה רק התייחסות פיזית ישירה וכי "התייחסות מופנית" כוללת גם הטיית תשומת לבו של האחר, ולכן בגדרה ייכלל גם מסר המתייחס למינו או למיניותו של אדם הנאמר בין שני אנשים אחרים בנוכחותו.
עוד נדחתה טענת המערער כי אמירותיו אינן הטרדה מינית, שכן לא אליהן התייחס המחוקק בכוונתו למנוע את תופעת ההטרדה המינית בסביבת עבודה, בסביבת לימודים או ביחסי מרות. לדעת השופטת, לא רק שפשוטה של ההוראה החוקית אינו מתיישב עם טענה זו אלא שגם בדברי ההסבר לחוק נאמר כי תכליתו היא הרחבת תחולת עבירת ההטרדה המינית. מכאן, שהכוונה הברורה של המחוקק היא שאין "סביבה טבעית" לעבירה וההטרדה המינית אסורה בכל מקום ובכל "סביבה". לפיכך, קבע בית המשפט כי אין להתערב בקביעה שהתשתית העובדתית בה הודה המערער מגלה עבירה לפי סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית.
בהמשך נדחתה טענת המערער כי דווקא עבירת העלבת עובד ציבור היא העבירה הרלוונטית בנסיבות המקרה, וכי במקרה שהעובדות מתיישבות עם שתי העבירות, היה על בית המשפט קמא להרשיעו בעבירה המקלה. במקרה זה, קבע בית המשפט, כלל לא מדובר בפרשנות לדין שכן הודאתו של המערער בעובדות כתב האישום מעלה כי התמלאו יסודות העבירה של הטרדה מינית. משכך, אין מדובר בפרשנות מקלה המעדיפה את ההרשעה בעבירה של העלבת עובד ציבור במקרה בו נקודת הכובד היא באמירות הגסות והבוטות שנאמרו בהתייחס למינם ולמיניותם של השוטרים. לבסוף, נדחתה גם טענת המערער להגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית, שכן לא אך זו שהטענה הועלתה רק בשלב הערעור, אלא שהמערער לא הוכיח כי המדינה הפעילה מדיניות שונה כלפיו עת העמידה אותו לדין בעבירה של הטרדה מינית לעומת נאשמים אחרים שאמרו אמירות בוטות והועמדו לדין בעבירה של העלבת עובד ציבור. כמו כן, לא נמצא פגם בשיקול דעתה של התביעה בבחירת סעיף האישום.
לבסוף, דן בית המשפט בערעור על גזר הדין, וקבע כי יש להתחשב מעט במערער אך ורק כדי לעודד אותו להתמיד בשיקום ולא להגביל את אפשרויות השיקום בעתיד רק בגלל אורך תקופת המאסר המותנה. לאור האמור, העמיד בית המשפט את תקופת המאסר המותנה בגין עבירה של החזקת סכין שלא כדין ל- 6 חודשים תחת 8 החודשים שנקבעו בבית המשפט קמא.
