בית הדין הארצי אישר החלטה המכירה במחלת האסטמה של עובד במפעל לייצור מוצרים כימיים כפגיעה בעבודה, ודחה את טענת המוסד לביטוח לאומי לפיה היה על בית הדין האזורי להורות למומחה הרפואי לסייר בשטח: "בית הדין הוא שקובע את התשתית העובדתית שתועבר למומחה, והמומחה אמור לחוות דעתו בשאלות הרפואיות בלבד"
בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי על פסיקה שהכירה במחלת אסטמה של עובד במפעל לייצור מוצרים כימיים כ"פגיעה בעבודה". השופטת סיגל דוידוב מוטולה קבעה כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי אשר הסתמך על חוו"ד המומחה הרפואי ששוכנע כי יש "סבירות משמעותית" לקשר סיבתי בין תנאי עבודתו של העובד לבין מחלת האסטמה בה לקה. כן נדחתה טענת המל"ל לפיה היה על בית הדין להורות למומחה "לסייר בשטח" ונקבע כי בית הדין הוא שקובע את התשתית העובדתית שתועבר למומחה והמומחה אמור לחוות דעתו בשאלות הרפואיות בלבד ואינו אמור לבצע חקירה משל עצמו בהתייחס לנתונים העובדתיים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המשיב עבד במשך למעלה מעשור במפעל לייצור מוצרים כימיים. לאחר שלקה באסטמה, הגיש המשיב תביעה למוסד לביטוח לאומי לצורך הכרה במחלתו כפגיעה בעבודה, אך תביעתו נדחתה מהנימוק שאין קשר סיבתי בין המחלה לבין תנאי העבודה. בעקבות האמור, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, אשר מינה מומחה רפואי.
למומחה נמסר כי בשנת עבודתו הראשונה במפעל עבד המשיב כמלגזן במחסן וביתר התקופה כנהג חלוקה. במסגרת עבודתו כמלגזן, עבד המשיב בתוך מחסן המוצרים והעמיס למשאיות, חביות, "צוברים" (מיכלי פלסטיק גדולים של 1,000 ליטר), ג'ריקנים ושקי אבקות של חומרים כימיקליים שונים. כ-80% מהמוצרים הם מוצרים מוגמרים ו-90% מהם מכוסים בפקק נושם. בעיקר כלור, חומצות, אנזימים ודטרגנטים. במסגרת עבודתו כנהג חלוקה, המשיב נהג לחלק מוצרים מוגמרים של החומרים הנ"ל ללקוחות המפעל, כאשר 20% עד 40% מהחומרים נהג המשיב להעביר באמצעות "תדלוק", קרי פתיחת המכסה של הצובר והכנסת צינור המחובר למשאבה חשמלית שמזרימה את החומר למיכל של הלקוח כשהמשיב מפקח על תקינות זרימת החומר. בנוסף, המשיב נהג להעביר ללקוחות המפעל ג'ריקנים של חומרים נוזליים וכן שקיות של אבקות, ולעיתים נהג לפרוק באופן ידני את כלי הקיבול של אותם החומרים. כמו כן, המשיב נחשף לעיתים לחומרים אשר נדפו מהם ריחות מתוך המכלים או כאשר נקרעו שקיות שהכילו אבקות, וזאת בעיקר בעת פריקה של אותם החומרים. במהלך עבודתו, המשיב הצטייד במסכה אך לא עשה בה שימוש באופן קבוע, ואילו כאשר מצבו החמיר לא עשה בה שימוש.
בית הדין האזורי קיבל את התביעה בהתבסס על חוות דעתו של המומחה, שקבע כי המשיב היה חשוף לחומרים המגרים את דרכי נשימה בהיקף נמוך אך מתמשך, כי אופי הפגיעה ועיתויה מרמז על אפשרות קיום גורם תעסוקתי וכי החשיפה התעסוקתית הייתה גורם משני שתרומתו 20% ודי בכך. לאור האמור, הכיר בית הדין במחלת המשיב כפגיעה בעבודה, והמוסד חויב בהוצאותיו בסך של 4,000 שקל.
השופטת סיגל דוידוב מוטולה דחתה את הערעור וציינה כי לאחר שהסתיים שלב ההוכחות ניתנה הסכמת המוסד לביטוח לאומי למינוי מומחה רפואי על סמך עובדות שיקבע בית הדין. בהסכמה זו, קבעה השופטת, הביע המל"ל את עמדתו כי הובאה תשתית עובדתית מספקת בעילת המיקרוטראומה, וכי אין צורך בהשלמה עובדתית כלשהי טרם העברת עניינו של המשיב למומחה רפואי.
עוד ציינה השופטת כי המומחה שמונה הסביר בחוות דעת מפורטת ומנומקת כי הגם שאין בפניו ניטור סביבתי והגם שלא הוצגו לו נתונים מדויקים על עצם חשיפת המשיב לחומרים "מגרים דרכי נשימה" והיקפה, יש "סבירות משמעותית" לקשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המשיב לבין מחלת האסטמה בה לקה. המומחה הסביר עוד כי חלק מהחומרים שעמם עבד המשיב הם חומרים הידועים כגורמים לגירוי של דרכי הנשימה, וכי אף שבמסגרת עבודתו לא הייתה חשיפה משמעותית לחומרים אלה, קיים פוטנציאל לחשיפה במהלך תהליך ה"תדלוק" שתואר בעובדות, כאשר די בחשיפה נמוכה אך מתמשכת כדי לגרום למחלת האסטמה. גם גילו של המשיב בזמן התפרצות המחלה תומך לדעת המומחה בקיומו של קשר סיבתי כאמור. עוד נקבע כי עצם העובדה שהמומחה הביע הסתייגות מסוימת נוכח העדרם של נתונים עובדתיים מלאים אינה שוללת את האמור ואינה מצדיקה מינוי מומחה נוסף, שהרי לא נדרשת ודאות מוחלטת בהוכחתו של הקשר הסיבתי ודי בהוכחה על פי מאזן ההסתברויות.
בית הדין הארצי דחה עוד את טענת המוסד לביטוח לאומי בדבר חסר בעובדות והצורך להשלימן באמצעות סיור במקום העבודה, תוך שצוין כי ככל שהמל"ל היה סבור כי קיים חסר שאינו מאפשר מתן חוות דעת רפואית או כי יש צורך בהמצאת ניטור סביבתו או כל נתון אחר ממקום העבודה, הוא היה אמור להעלותו כבר באותו שלב. חרף זאת, המל"ל לא עשה כן, בין במועד מתן ההסכמה, בין לאחר קביעת העובדות על ידי בית הדין ובין לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה שבה הבהיר והדגיש כי אין בפניו נתונים מדויקים. בנוסף, בית הדין הוא שקובע את התשתית העובדתית שתועבר למומחה והמומחה אמור לחוות דעתו בשאלות הרפואיות בלבד ואינו אמור לבצע חקירה משל עצמו בהתייחס לנתונים העובדתיים. מלבד זאת, גם אם ייתכנו מקרים חריגים שבהם סיור במקום עשוי לסייע למומחה בהבנת תהליכי העבודה, מקרה זה אינו נופל ביניהם. השופטת הדגישה כי המשיב אינו מועסק עוד במקום העבודה כך שלא ניתן לצפות בתהליך עבודה קיים וכי המומחה אינו יכול "לראיין" את ממוני הבטיחות או את הממונים (לשעבר) על המשיב ולהסתפק בתשובותיהם, שהרי קיימות מחלוקות עובדתיות בקשר למאפייני העבודה ובהתאם נשמעו חקירות בבית הדין. לפיכך, סיור בשטח לא יספק ממצא עובדתי ברור אלא אף יגביר את המחלוקות ויסרבל את ההליך.
