ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעתו של הבנק גם נגד אחד מלקוחותיו, חברו של מנהל הסניף, שבחשבונותיו בוצעו הפעולות האסורות, לאחר שנקבע כי הוא עצם את עיניו והתעלם מתמרורי האזהרה שהיה בהם כדי ללמד על החשבונות המוכחשים ועל הפעילות האסורה בהם. הבנק חויב באשם תורם בשיעור של 50%, בשל כשל מערכות הבקרה שבו באיתור המעילה
בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתו של בנק מזרחי-טפחות נגד מנהל סניף לשעבר ואחד מלקוחותיו, לפיצוי על נזקים והפסדים כספיים שנגרמו לו כתוצאה ממעשי תרמית ומעילה מצד מי שהיה מנהל סניף. המנהל, שלאחר חשיפת הפרשה נמלט לחו"ל והגיש כתב תביעה לקוני, חויב לשלם לבנק את סכום התביעה בסך כשל 6.6 מיליון שקל. חברו הקרוב של המנהל, שבחשבונותיו בוצעו הפעולות האסורות, חויב ב-50% מהנזק לאחר שנמצא כי הוא עצם את עיניו והתעלם מכל תמרורי האזהרה שהיה בהם כדי ללמד על קיומם של אותם חשבונות. מן העבר השני, גם הבנק חויב באשם תורם בשיעור מחצית לאחר שנקבע כי מערכות הבקרה שבו כשלו באיתור המעילה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנתבע 1 שימש במשך מספר שנים כסגן מנהל ובהמשך מנהל סניף כרמיאל של בנק מזרחי טפחות. במאי 2011 נחשפה פרשת מעילה, לאחר שאחת מעובדות הבנק ביקשה לערוך בירור ביחס לבטוחה בחשבון של אחד הלקוחות (הנתבע 3), דבר שהוביל בסופו של דבר לחשיפת מעלליו של מנהל הסניף, שכללו נטילת אשראי שלא כדין על ידו תוך הצגת ביטחונות שהתבררו כפיקטיביים ויצירת חבות העצומה בחשבונותיו של אותו לקוח. בעקבות חשיפת הפרשה נמלט הנתבע לחו"ל.
עניינה של תובענה זו בנזקים והפסדים כספיים אשר לפי הנטען נגרמו לבנק כתוצאה ממעשי התרמית והמעילה מצד הנתבע כמנהל סניף. מלבד הנתבע, התביעה הוגשה במקור גם נגד רעייתו ונגד הנתבע 3, חברו של הנתבע ולקוח הבנק, שעל פי הנטען ידו הייתה במעל. כן נתבעו שני לקוחות נוספים של הבנק שעל פי הנטען יחד נטלו מהבנק כספים שלא כדין לצורך כיסוי הפסדים במסחר בניירות ערך, וכל זאת תחת חסותו של מנהל הסניף ועל יסוד פעולות המעילה, הזיוף והתרמית שביצע במשך מספר שנים.
תוך כדי ניהול ההליך הושגה פשרה בין הבנק לבין מרבית הנתבעים, כך שכיום נותרה תלויה ועומדת רק תביעת הבנק נגד מנהל הסניף והנתבע 3 - חברו של המנהל ומי שבחשבונות הרשומים על שמו נותרה יתרת חובה בהיקף של למעלה מ-12 מיליון שקל שמקורה בפעילות מגוונת בניירות ערך, אשר מומנה, לטענת הבנק, מהלוואות שניטלו מהבנק שלא כדין על ידי המנהל ובידיעתו של הלקוח.
השופט עאטף עיילבוני קיבל את התביעה וקבע כי מול נתוני הבנק ותצהירי העדים מטעמו, אשר גובו באלפי מסמכים ובראיות למכביר, לא טרח הנתבע (שנמלט כאמור לחו"ל עם גילוי הפרשה) למסור כל גרסה נגדית אמיתית והסתפק בהגשת כתב הגנה לאקוני מפי הוריו. כמו כן, הוא לא התייצב לדיונים בתיק, לא הציג כל גרסה נגדית מטעמו, לא הגיש תצהיר עדות ראשית וממילא שלא נחקר על ידי מי מהצדדים ואף לא טרח להגיש ראיות כלשהן. בנסיבות אלה, קיבל בית המשפט את התביעה נגד מנהל הסניף וחייב אותו לשלם לבנק את סכום התביעה המעודכן, אשר על פי סיכומי הבנק עומד על סך של 6.6 מיליון שקל, וכן הוצאות משפט בסך של 100 אלף שקל.
בכל הנוגע לחבותו של הלקוח (הנתבע 3), קבע השופט עיילבוני כי עלה בידי הבנק להרים את הנטל להראות כי על הנתבע היה לכל הפחות לדעת על דבר קיומם של החשבונות המוכחשים הרשומים על שמו, וכך גם היה עליו לדעת על המתרחש באותם חשבונות, אף אם פעילות המעילה עצמה בוצעה על ידי מנהל הסניף לבדו וללא ידיעתו של הנתבע. בנסיבות אלה, משבחר הנתבע לכל הפחות לעצום את עיניו או לנהוג באדישות ביחס לאפשרות קיומם של חשבונות אלה, על כל הפעילות המבוצעת בהם, הרי שיש לתת לכך את המשמעות המתבקשת. עוד התייחס בית המשפט לחתימת הנתבע ורעייתו על מסמך "שטר משכון ניירות ערך" במסגרתו צוין מפורשות דבר קיומו של חשבון מוכחש. השופט דחה את טענת הנתבע ורעייתו בדבר תרמית מצדו של מנהל הסניף כלפיהם שעה שלא טרחו לקרוא את המסמכים שעליהם נתבקשו לחתום, אף בהינתן האמון המוגבר שרכשו למנהל ומידת קרבתם אליו. בנוסף, לא עלה בידם לסתור את החזקה כי אדם החותם על מסמך מודע ומסכים לתוכנו. לפיכך, לאור עדותה של עובדת הבנק ולאור הראיות המלמדות על המסמכים שהיו בידיו של הנתבע בזמן אמת, מתבקשת המסקנה שבניגוד לגרסתו היה עליו לדעת על אותם חשבונות מוכחשים וכפועל יוצא על הפעילות שבוצעה בהם, עוד בטרם נחשפה פרשת המעילה. עם זאת, נמנע בית המשפט מקביעה חד משמעית שלפיה הנתבע ידע בפועל על מעשי הכזב והמרמה של חברו הקרוב.
השופט עיילבוני התייחס גם לשאלת חבותו של הבנק נוכח הכשלים באיתור מעשי המעילה וציין כי הפסיקה קבעה שבמסגרת יחסיהם של הבנקים עם לקוחותיהם, מוטלות עליהם חובות מוגברות ובהן חובת זהירות וחובת אמון מוגברת. במקרה דנן, סבר השופט כי הוכח שזרועותיו השונות של הבנק, לרבות מערך הביקורת הפנימית, כשלו בתקופה הממושכת שבה בוצעה המעילה באופן המצדיק הטלת אחריות ממשית ומשמעותית על הבנק. כך, לדוגמה, התברר כי מי ששימש כמנהל סניף עכו והממונה הישיר של המנהל הנתבע גילה בדיעבד שהנתבע זייף בשנת 2008 מסמכים בחתימתו תוך נטילת הלוואה על סך של 1.2 מיליון שקל, זאת בתקופת היעדרותו מהסניף ושהייתו בחופשה ארוכה. לדעת בית המשפט, מצופה ממנהל סניף סביר וזהיר להתעדכן בדברים שנעשו בהעדרו, בייחוד היעדרות ממושכת, ובתוך כך לערוך בדיקה על אודות אירועים בסדר גודל משמעותי מבחינת הסניף שאותו הוא מנהל שהתרחשו בתקופה בה לא נכח בסניף, לרבות נטילת הלוואות חריגות או הלוואות בהיקף ניכר. חומרה יתרה נמצאה בהתנהלות הבנק בכל הקשור עם הבטוחות שאושרו ביחס להלוואות שנטל הנתבע בחשבונות המוכחשים. עוד נקבע כי הפעולות שביצע הנתבע בחשבונותיו של הלקוח והעמדת אשראי עצום ללא בטוחות מספקות, הן פעולות שמבחינת הבנק ניתן היה לזהותן בקלות ולמנוע את ביצוען, ומשלא עשה כן, אף לאחר הביקורת שערך בסניף, יש להטיל עליו אשם משמעותי יותר.
השופט הוסיף כי הבנק התרשל משלא איתר את מעשה המרמה באמצעים שעמדו לרשותו ואישר מתן האשראי בחשבונות המוכחשים בהיקף כה משמעותי, תוך הסתמכות "עיוורת" על עמדת מנהל הסניף הסורר והיעדר פיקוח על פעולותיו, וכן בכך שלא קיים מעקב לתיקון הליקויים שנמצאו בביקורת, ותוך שהוא אף מפיק תועלת ורווחים מהתרשלותו הוא בדמות העמלות והריביות שנגבו בגין פעולותיו של מנהל הסניף בחשבונות. לאור מידת אשמתם של כל אחד מהצדדים ועל מנת לעשות צדק במקרה זה, סבר השופט כי ראוי להורות על חלוקת האחריות בין הצדדים שווה בשווה – חלוקה שיש בה כדי לפזר באופן הנכון והצודק ביותר את הסיכון שיצר מנהל הבנק בהתנהגותו. עוד נקבע כי האשם התורם שהוטל על הבנק צריך לקבל ביטוי בניכוי אותם רווחים שנתקבלו מחשבונות הנתבע באותו שיעור מתוך הרווחים המוכחים שנכנסו לבנק מאותה פעילות פסולה. לפיכך יש לקזז מסכום הרווחים שלהם זכה הבנק בגין הפעילות הפסולה בחשבונות (הנאמדים בסך של 2.4 מיליון שקל) את אחוז אשמו התורם, במובן זה שאותו סכום ינוכה מסכום החוב לפני חלוקת האשם ביתרת החוב. בסופו של דבר, לא יישא הנתבע ביותר מ-50% מיתרות הזכות שלו שנותרו בחשבונותיו, לאחר קיזוז היתרות בחשבונות הממושכנים.
