ביהמ"ש קיבל תביעת לשון הרע שהגיש עורך דין נגד לקוחו וקבע כי ההגנה החלה על תלונה המוגשת לרשות מוסמכת תלויה בתום ליבו של המתלונן ובאמונתו באמיתות טענותיו. נטל תום הלב יהיה כבד יותר על מי שניסח את הדברים באופן מתלהם ופוגעני בהשוואה למי שניסח את הדברים בצורה מתונה ומרוסנת
בית משפט השלום קיבל תביעת לשון הרע שהגיש עורך דין נגד לקוחו, וחייב את הלקוח לפצותו ב-20 אלף שקל בגין תלונה שהגיש הלקוח ללשכת עורכי הדין בה טען כי עורך הדין רימה ו"עקץ" אותו. השופטת ליאת הר ציון קבעה כי תלונה המוגשת לרשות מוסמכת אמנם יכולה לחסות תחת הגנת החוק, אולם הדבר מותנה בתום לבו של המתלונן ואילו במקרה זה לא נמצא כל יסוד ראייתי לטענת הלקוח כי האמין בכך שעורך הדין ביצע מעשה רמיה ומעשה נוכלות כלפיו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
עניינו של ההליך בתביעת לשון הרע שהגיש התובע, עורך דין במקצועו, נגד לקוחו בסך של 120 אלף שקל. בבסיס התביעה עמדה תלונה שהגיש הלקוח לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין ביחס לייצוגו המשפטי, אשר לטענת התובע נוסחה באופן משתלח ופוגעני העולה כדי לשון הרע לפי החוק. ברקע הדברים התקשרות בין הצדדים בהסכם שכר טרחה לצורך מתן שירותים משפטיים בענייני משפחה. הנתבע חתם על הסכם שכר טרחה שבמסגרתו התחייב לשלם לעורך הדין שכר טרחה בסך של 32 אלף שקל ללא קשר לתוצאות ההליך ומשכו. עם זאת, כחודש לאחר חתימת ההסכם פיטר הנתבע את עורך הדין והגיש את התלונה שכללה טענות בנוגע להסכם עליו חתם, לגובה שכר הטרחה אותו נטל עורך הדין ולאופן התנהלות עורך הדין בטיפול בענייניו המשפטיים. בתלונה הוצג עורך הדין בין היתר כמי "שעשה עבודתו ברמיה", גבה שכר טרחה ברמאות, טמן עוקץ ללקוח, ביצע מעשה נוכלות כרמאי המבקש לעשות עושר ולא במשפט וכמבזה את כבוד המקצוע.
השופטת ליאת הר ציון קיבלה את התביעה וקבעה כי יש באמירות שכלל הנתבע בתלונתו כדי להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. כמו כן, יש בדברים אלה כדי לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
השופטת ציינה כי תנאי מקדים לתחולתה של הגנת סעיף 15(8) לחוק (הגשת תלונה לרשות מוסמכת) הוא שהתלונה הוגשה בתום לב. בעניין זה, קבעה הפסיקה כי אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי היא אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו. בהתאם למבחני הפסיקה, כדי שבית המשפט יגיע למסקנה כי התלונה הוגשה בתום לב עליו להגיע למסקנה עובדתית כממצא כי הנתבע אכן כתב את הדברים מתוך אמונה כנה. בנוסף, נטל תום הלב יהיה כבד יותר על מי שניסח את הדברים באופן מתלהם ופוגעני על פני מי שניסח את הדברים בצורה מתונה ומרוסנת.
במקרה זה התרשמה השופטת כי לשון התלונה לא הייתה לשון עדינה ובלתי מתלהמת. כמו כן, נמצא כי הנתבע לא סתר את טענת עורך הדין כי התקיימו בין הצדדים מספר פגישות, כי הסכם שכר הטרחה נחתם לאחר שהוסבר לו כל סעיף וסעיף וכי נעשתה עבודה משפטית על ידי עורך הדין ביחס לתיק המשפחה. כמו כן, הנתבע לא סתר את טענות עורך הדין אשר נתמכו בעדותו של עד מטעמו, בדבר הגשת כתב בית דין על ידי הנתבע לבית הדין הרבני על אף שהיה מיוצג, ובנוגע לאופן התנהלותו במשרד עורך הדין. לפיכך, לא מצא בית המשפט יסוד ראייתי לטענת הנתבע כי הוא האמין בכך שעורך דינו ביצע מעשה רמיה ומעשה נוכלות כלפיו. כן נקבע כי הנתבע לא נקט בכל אמצעים סבירים להיווכח אם כל הביטויים אותם כלל בתלונתו הינם אמת.
השופטת הר ציון הבהירה כי לנתבע כלקוח קיימת אמנם הזכות לפנות ללשכת עורכי הדין בתלונה ביחס להתנהלות עורך דינו, אולם מקום בו הוא נוקט בביטויים כגון רמאות, נוכלות ו"עוקץ", עליו הנטל להוכיח לבית המשפט את תום ליבו בהגשת התלונה ולהציג יסוד ראייתי לטענות אלה מלבד תחושותיו הסובייקטיביות.
הנתבע יפצה את עורך הדין בסך של 20 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט בסך של 5,000 שקל.
