הנאשם, קצין בדרגת סרן ששירת בקריה, צילם בין היתר נשים שמדדו בגדים בקניון עזריאלי, נשים שקיימו עמו מגע מיני וכן נשים שאותן צילם מבעד לחלון ביתן. ביהמ"ש דחה את הסבריו של הנאשם לפשר מעשיו וקבע כי גרסתו הייתה מתחכמת ולא הגיונית, וכי התקיים היסוד הנפשי של העבירה הדורש שהמעשים ייעשו לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים
בית משפט השלום הרשיע קצין צה"ל בדרגת סרן בריבוי עבירות של מעשה מגונה ופגיעה בפרטיות במזיד, לאחר שנמצא כי הוא צילם במצלמה נסתרת נשים ללא ידיעתן וללא הסכמתן. בין היתר צילם הנאשם נשים שמדדו בגדים בקניון, נשים שקיימו עמו מגע מיני וכן נשים שאותן צילם מבעד לחלון ביתן. השופטת הדסה נאור קבעה כי גרסת הנאשם לפשר הצילומים הייתה בלתי אמינה, מתחכמת, בלתי סבירה ולא הגיונית, וכי משצילם את הנשים ברשות היחיד ללא הסכמתן התקיימו במעשיו הן היסוד הפיזי והן היסוד הנפשי של העבירות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנאשם שירת בתקופה הרלוונטית כקצין בצה"ל בדרגת סרן, באגף התכנון במחנה הקריה בתל אביב. על פי המתואר בכתב האישום, במהלך שנת 2010 רכש הנאשם שתי מצלמות וידאו נסתרות, אחת בצורת עט והשנייה בצורת שלט לרכב וזאת במטרה לצלם נשים במצבים אינטימיים שונים ללא ידיעתן וללא הסכמתן.
המתלוננות הן פקידת לשכה ששירתה עמו אשר החליפה בגדים בחדר סמוך, נשים שונות אותן הכיר באינטרנט ועמן נפגש לצורך קיום יחסי מין, נשים שמדדו בגדים בתאי הלבשה בקניון עזריאלי וכן נשים אותן צילם מבעד לחלון ביתן במצבים אינטימיים שונים כשהן מחליפות בגדים או מתקלחות. בגין כל המעשים המתוארים, הואשם הקצין בשבע עבירות של פגיעה בפרטיות במזיד ובשבע עבירות של מעשה מגונה. בתגובתו לכתב האישום הודה הנאשם בקיום היסוד העובדתי המתואר בכל פרטי האישומים אך כפר בקיומו של היסוד הנפשי הדרוש לקיומה של עבירת המעשה המגונה.
השופטת הדסה נאור הרשיע את הנאשם במעשים שיוחסו לו וציינה כי על פי הפסיקה, במקרה שמתקיים אלמנט של מיניות גלויה ומעשי הנאשם יחשבו לא הגונים, לא מוסריים ולא צנועים, די יהיה באלמנט המיניות על מנת לגבש את היסוד העובדתי הנדרש, ללא צורך בקיומו של מגע פיסי. אשר ליסוד הנפשי, נדרש שהמעשה נעשה "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".
השופטת דחתה את גרסתו של הנאשם וקבעה כי היא בלתי אמינה, מתחכמת, בלתי סבירה ולא הגיונית. כך, צוין, על אף שבחקירותיו במשטרה ייחס הנאשם את מעשיו לצורך בריגוש ובסיפוק היצר נוכח חוסר הסיפוק המיני ביחסיו עם אשתו, הרי שבעדותו בבית המשפט הוא התנער מכך לחלוטין והעלה גרסה חדשה לפיה הצילומים נועדו לספק לו ריגוש מהעולם החשאי המלווה באקשן, במשמע פעילות נמרצת או מרגשת הכוללת בחובה את הסיכון להיתפס. עוד ציינה השופטת כי הנאשם התקשה להצביע באיזו מחוות הדעת הפסיכולוגיות שהגיש במסגרת בקשתו לאיסור פרסום שמו בפרשה הועלתה פרשנות זו למעשיו, ולא הצליח להראות מי מהפסיכולוגים העלה תיאוריה זו. למעלה מן הצורך הוסיפה השופטת נאור כי ספק רב אם היה בכוחה של עדות מעין זו לסייע לנאשם, בשל חוסר סבירותה, הגיונה ואמינותה.
בכל הנוגע לעבירת הפגיעה בפרטיות, צוין כי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מונה 11 חלופות המהוות דרכים לפגיעה בפרטיות, בהן צילום אדם כשהוא "ברשות היחיד". על פי הפסיקה, על הפוגע בפרטיותו של אדם באחת הדרכים המנויות בחוק מוטל הנטל לשכנע באופן פוזיטיבי כי המעשה נעשה בהסכמה, בין מפורשת ובין מכללא ולא די בשכנוע בקיומו של יסוד שלילי של היעדר התנגדות. לצורך הכרעה בעניין זה, נדרש בית המשפט לפרשנות המונח "רשות היחיד" כפי שנקבעה בפסיקה, לפיה בכל הנוגע לצילומו של אדם שלא בהסכמתו הדיבור "ברשות היחיד" אינו מצביע על "יחידה קניינית" אלא על "יחידה אוטונומית".
במקרה זה, אין מחלוקת כי באירוע מושא האישום הראשון לא קיבל הנאשם את הסכמת המתלוננת לצלמה מחליפה את בגדיה במשרדו, לא במפורש ואף לא מכללא ודי בתגובתה למראה המצלמה שהציב הנאשם בחדרו כדי להוכיח את אי ההסכמה. גם לגבי האישומים השני עד החמישי הודה הנאשם כי מעשיו נעשו שלא בידיעתן וללא הסכמתן של המתלוננות ולא די בקבלת הסכמתן לקיום יחסי המין עמו כדי להוכיח שהן הסכימו לצילום האקט המיני לו היו שותפות. כמו כן, הנאשם היה מודע לכך שלא קיבל בשום שלב את הסכמתן של המתלוננות לצילומן ועל כן משצילמן ללא הסכמתן ברשות היחיד התקיימו במעשיו הן היסוד הפיזי והן היסוד הנפשי של עבירת הפגיעה בפרטיות.
