ביהמ"ש העליון דחה שלושה ערעורים על דחית תביעות להכרה בבעלות במקרקעין לא מוסדרים ברמת הגולן, אך קבע כי על המדינה להוכיח את זכותה השיורית על הקרקע וכי אין די בהוכחה על דרך השלילה שלא נרכשה זכות מכוח חזקה אלא יש להביא ראיות אף לכך שאין כאלה אשר הקרקע הוקצתה להם על ידי השלטון
בית המשפט העליון דן בארבעה ערעורים מטעם מינהל מקרקעי ישראל על דחיית תביעות שהגיש להכרה בבעלות במקרקעין בלתי מוסדרים ברמת הגולן. בית המשפט קבע כי ראוי שהמדינה הייתה נוקטת בהליך מסודר של הסדר לצורך ביסוס בעלותה במקרקעין כאמור, אולם משבחרה לנקוט בהליך אזרחי פרטני במקום, עליה הנטל להוכיח את עילת התביעה, וחרף העובדה שנטל זה מופחת נוכח היותו שלילי – אין הוא מתאיין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במסגרת פסקי הדין מושא הערעורים נדחו תביעות שהגיש המינהל לסעד הצהרתי מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, לשם הכרה בבעלות המדינה במספר חלקות מקרקעין בלתי מוסדרות ברמת הגולן ולצווים שונים אשר יגנו על זכות זו. ארבעת הערעורים מעלים מספר סוגיות משפטיות עקרוניות המשותפות לכולם, ועל כן הוחלט לדון בהם במאוחד. סוגיות אלה נוגעות בעיקרן לסוג ההליך בו נוקטת המדינה, קרי בקשה לסעד הצהרתי להכיר בבעלותה במקרקעין לא מוסדרים מתוקף זכותה השיורית המעוגנת בסעיף 3 לחוק נכסי המדינה, וזאת בתביעה אזרחית רגילה ומחוץ להליכי הסדר.
המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין דחה שלושה מתוך ארבעת הערעורים וציין כי הליך הסדר המקרקעין הוא ההליך היעיל והנכון הן לפתרונן של מחלוקות קיימות והן למניעת היווצרותן של מחלוקות עתידיות. זאת, בעיקר בשל הבירור השקוף, המעמיק והמקיף של הזכויות הנעשה במסגרתו וסופיות הרישום הנוצרת בתומו. לדעת השופט רובינשטיין, הדבר מתיישב עם חובת ההגינות ועם השכל הישר, ולכן צדק בית המשפט המחוזי באומרו שהדרך הראויה לפתרון הסכסוכים מושא הערעורים היא בעריכת הסדר קרקעות באזור. עם זאת, במקרה זה המדינה מבקשת לקיים הליך מסוג אחר, קרי הליך אזרחי פרטני בהתבסס על סעיף 3 לחוק נכסי המדינה הקובע כי כל נכס מקרקעין אשר נמצא כי אין לו בעלים – מצוי בבעלות המדינה.
השופט קבע כי אף שראוי להימנע מכך, מבחינה משפטית "נקיה" עמדתה של המדינה היא אפשרית על פניה וזאת חרף העובדה שבכוחה לעשות הסדר לכשתבחר. לשיטתו, בפרשנות סעיף 3 יש לתת את הדעת תחילה לכך שמאז חקיקתו זכתה זכות הקניין למעמד חוקתי, ואף שחוק נכסי המדינה קדם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יש בחוק היסוד כדי להשפיע על פרשנותו. בנוסף, יש לתת את הדעת לכך שבידי המדינה דרך אחרת לפעול שהיא פוגענית הרבה פחות. אשר לשאלת נטל ההוכחה הנדרש מן הצדדים בהליך שכזה, ציין בית המשפט כי הדרך הנכונה עוברת באמצע, בין גישתם של המשיבים לגישתה של המדינה, כאשר הכרעה מוכתבת על ידי המסגרת המשפטית והמטריה המשפטית בה מדובר. ראשית, הואיל ועסקינן בתביעה אזרחית שהגישה המדינה לסעד הצהרתי, נטל ההוכחה עליה לעניין הטענות העובדתיות המרכיבות את עילת תביעתה מכוח כלל "המוציא מחברו עליו הראיה". שנית, אין ההגנה החוקתית הניתנת לזכות הקניין סובלת מצב בו די יהיה בכך שתבוא המדינה בטרוניה כדי שיעבור נטל ההוכחה לפתחו של משיב כזה או אחר, וזאת מבלי שהביאה ולו גם ראשית ראיה לתמוך בטענתה.
משכך, על פי הסעיף על המדינה להוכיח "יסוד שלילי" – כלומר כי הקרקע אינה שייכת לאחר ולכן היא שייכת לה. בעניין זה, ציין בית המשפט כי הפסיקה עסקה רבות בקושי שבהוכחת יסוד שלילי, ובסופו של דבר נקבע כי הדרישה להוכיח יסוד מעין זה אינה מאיינת את נטל השכנוע, אולם בשל הקשיים הוכחת יסוד שלילי טעונה רף ראייתי נמוך יותר. לפיכך, הנטל אמנם מוטל על המדינה אך מדובר בנטל מופחת במובן זה שהרף הראייתי הנדרש נמוך מן הרגיל.
בכל הנוגע למהות ההוכחה, קבע בית המשפט כי העובדה שמדובר במקרקעין לא מוסדרים אינה מהווה ראיה המספיקה להוכחת היסוד השלילי, הואיל ועובדה זו מלמדת רק שלא ניתן לעת הזאת לקבוע קביעה סופית ומוחלטת לגבי זכויות הבעלות בקרקע, ויש עדיין צורך בבירור מעמיק בעניין. כמו כן, אין די בהוכחה על דרך השלילה שלא נרכשה זכות מכוח חזקה ועיבוד אלא יש להביא ראיות אף לכך שאין כאלה אשר הקרקע הוקצתה להם על ידי השלטון. לפיכך, אין לקבל את טענת המדינה כי די בהבאת תצלומי אויר המלמדים שהקרקע לא עובדה בצורה מספקת לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני, הואיל ורף זה כשלעצמו אינו מספק ראשית ראיה לכך שהקרקע לא הוקצתה למאן דהוא על ידי השלטון. עוד הוסיף בית המשפט כי באפשרותו של המשיב לסתור את ראיות המדינה ולהוכיח במידה הנדרשת כי חרף העובדה שלא החזיק בקרקע במשך שנים אין הדבר מעיד על היעדר בעלותו נוכח קיומה של זיקה אחרת לקרקע.
לסיכום נקבע כי ההליכים שבהם בחרה המדינה לנקוט אפשריים משפטית, אך אין ספק כי היה עדיף אילו בחרה לנקוט בהליך המסודר של הסדר. עם זאת, משבחרה בהליך האזרחי עליה הנטל להוכיח את עילת התביעה, וחרף העובדה שנטל זה מופחת נוכח היותו שלילי – אין הוא מתאיין.
במקרה זה קבע בית המשפט כי בשלושה מתוך ארבעת התיקים ישנן קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי לעניין זיקה לכאורית ארוכת שנים של המשיבים לקרקע, וכי את התיק הרביעי יש להשיב לבית המשפט קמא לשם השלמת הקביעות העובדתיות והכרעה על פי המתווה שהוצג.
