ביהמ"ש העליון דחה את הערעורים שהגישו עשרות תובעים, בהם חיילים שצללו בקישון ודייגים, עובדי ספינות ועובדים נוספים שעבדו מעגן הדייג בקישון, וקבע כי גם בהנחה שמי הנחל היו מזוהמים, התובעים כשלו להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש בין הרעלים שבמים לבין מחלותיהם, הן באופן מדעי והן באופן ספציפי לגבי כל אחד מהם
בית המשפט העליון דחה ערעורים שהגישו שתי קבוצות תובעים – חיילי צה"ל ודייגים, שעסקו בקשר נטען בין חשיפה למי נחל הקישון המזוהמים לתחלואה במחלות קשות וממאירות. השופט יצחק עמית קבע כי גם בהנחה שמי הנחל היו מזוהמים, התובעים כשלו להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש בין הרעלים שבמים לבין מחלותיהם, הן באופן מדעי והן באופן ספציפי בהתחשב בנתוניו האישיים של כל אחד מהם, גורמי הסיכון למחלות, ואופן חשיפתם למי הנחל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
עניינם של הערעורים בשתי תביעות קבוצתיות שהוגשו על ידי עשרות תובעים שטענו לקשר בין חשיפתם למימי נחל הקישון ובין מחלות קשות וממאירות בהן לקו, לרבות סוגי סרטן שונים, מחלות לב, פרקינסון, הפרעות נוירולוגיות, שינויים ניווניים בשלד ועוד. קבוצת תובעים אחת היא של חיילי צה"ל שצללו בקישון בשנים הרלוונטיות ואילו הקבוצה השנייה מורכבת מדייגים, עובדי ספינות, עובדי דוברות ועובדים נוספים שעבדו במעגן הדייג בקישון ובקרבתו במהלך השנים. חלק מהמערערים אף נפטרו במהלך השנים כתוצאה ממחלותיהם ולפיכך עיזבונותיהם ויורשיהם באו תחתם. התביעות הוגשו נגד שורת גופים, לרבות חיפה כימיקלים בע"מ, איגודי ערים אזור חיפה, עיריית חיפה, ובתי הזיקוק לנפט בע"מ, בטענה לאחריותם לזיהומו המתמשך של הקישון על ידי הזרמת כמויות גדולות של עודפי שפכים, רעלנים, וחומרים מסרטנים אשר הצטברו בקרקעית הנחל בבוצה מזוהמת שאף פגמה בכושר ההולכה שלו וגרמה לריכוז החומרים המזהמים במימיו.
בשני פסקי הדין הערכאה הראשונה בחנה באופן כללי ובהרחבה את הסוגיות העובדתיות-רפואיות-משפטיות שהונחו בפניה, ולאחר מכן בחנה באופן פרטני את עניינו של כל תובע ותובע מתוך עשרות התובעים. בתביעת הצוללנים נקבע כי המערערים אמנם השכילו להוכיח כי מי הנחל היו מזוהמים, אולם לא הוכיחו כי החומרים המזהמים יכלו לגרום למחלות שבהם לקו – הן באופן כללי והן באופן ספציפי בהתחשב בנתוניו האישיים של כל אחד מהם, גורמי הסיכון למחלות, ואופן חשיפתם למי הנחל. בתביעת הדייגים נקבע כי המערערים לא הוכיחו את הקשר הסיבתי בין החשיפה למי המעגן למחלות בהן לקו, שכן לא הוכיחו כי נחשפו למים בצורה שהייתה עלולה להביא למחלה ספציפית כלשהי של מי מהם, וגם חוות הדעת הפרטניות מטעמם לא בחנו את עניינו האישי והספציפי של כל אחד ואחד מהם. כך התברר, כי חלק מהתובעים כלל לא עבדו במעגן הקישון או שעיקר עבודתם לא היה בתחומיו, חלק כלל לא היו דייגים או היו דייגים חובבים, וחלק היו דייגים במעגני דייג אחרים. עוד התברר כי גם אלו שבסיס עבודתם היה במעגן לא נחשפו למים ולבוצה כפי שטענו, שכן עיקר עבודתם בוצעה בלב ים ושהותם במעגן הייתה חלקית בלבד. גם עובדי הדוברה שככל הנראה באו במגע עם הבוצה, עסקו בכך מספר פעמים ספורות והגנו על עצמם באמצעות ביגוד מגן וישיבה בתא מוגבה.
השופט יצחק עמית דחה את הערעורים וציין כי בערעורם של הצוללנים, רוב התובעים הוכרו על ידי צה"ל לצורך חוק הנכים (תגמולים ושיקום) בעקבות דוח ועדת חקירה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר. עם זאת, מעבר לכך שנקבע כי דוח ועדת שמגר אינו קביל, הרי שאין בו כדי להועיל למערערים מן הטעם שהתשתית העובדתית-מדעית-רפואית שהונחה בפניה הייתה שונה מזו שהונחה בפני בית משפט קמא, ומאחר שדעתו של הנשיא (בדימוס) שמגר, אשר הכירה בקשר סיבתי בין הזיהום בנחל לבין מחלותיהם של החיילים, הייתה דעת מיעוט.
בית המשפט היה נכון להניח לצורך הדיון כי המפעלים-המשיבים אכן הזרימו בשנות השבעים, השמונים והתשעים חומרים מסוכנים למכביר לנחל הקישון בריכוזים העולים בהרבה על התקנים המקובלים. אולם, לשיטתו גם נקודת מוצא זו אינה פשוטה כלל ועיקר היות שהשאלה של ריכוז החומרים השונים בקישון לאורך השנים היא שאלה סבוכה כשלעצמה. הבחנה נוספת הרלוונטית לדעת בית המשפט היא בין מי נחל הקישון במקטעיו השונים לבין הבוצה בקרקעית הנחל, שההנחה היא כי יש ריכוזים גבוהים של מתכות כבדות וחומרים רעילים בה. עוד עמד בית המשפט על השוני הרב בין התובעים לבין עצמם, הן מבחינת פעילותם ומידת חשיפתם לנחל הקישון והן מבחינת המחלות שבהן לקו. בנוסף, ביקר בית המשפט את חוות דעת המומחה מטעם המערערים והביע דעתו כי "ככה לא בונים תביעה". לדברי השופט עמית, קשה להלום כי תביעה כה מורכבת וכה סבוכה תתבסס על חוות דעת יחידה שהיא כה רעועה בבסיסה וספק אם ניתן לראותה כחוות דעת רפואית הנדרשת על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי.
השופט עמית הוסיף כי היה ללמוד עד כמה לא מבוססת תביעת הצוללנים מהעובדה הפשוטה שאלו לא הציגו כל ראיה אפידמיולוגית-סטטיסטית להוכחת תביעתם, כך שמלכתחילה דין התביעה היה להיכשל. לדבריו, השאלה האם אכן הוכח עודף תחלואה של המערערים בהשוואה לקבוצת ביקורת זהה או דומה במאפייניה היא שאלה מרכזית, אלא שלא רק שהמערערים לא הגישו חוות דעת בנושא זה – הם אף שבו והצהירו כי הם אינם מבססים את תביעתם על טענה אפידמיולוגית או סטטיסטית וכי מבחינתם מדובר באוסף של תביעות פרטניות ונפרדות. לבסוף, הוזכר כי בית המשפט קמא בחן באופן פרטני את עניינו של כל תובע ותובע על פי שורת פרמטרים כמו מידת החשיפה ותקופתה, דרך החשיפה, תצורת החשיפה, מתאר החשיפה, סוג המחלה וגורמי סיכון אפשריים אחרים – ומצא לדחות כל אחת מהתביעות. לאור האמור, נדחו הערעורים בעניין הצוללנים.
בכל הנוגע לערעור הדייגים, קבע השופט עמית כי האמור לעיל לגבי תביעת הצוללנים יפה בדרך של קל וחומר לתביעת הדייגים בשל שלוש סיבות: האחת, העובדה שהדייגים פעלו במעגן הקישון ולא במעלה הנחל, השנייה – העובדה שהדייגים לא הוכיחו כי צללו באופן תדיר במימי המעגן ולמצער כי פעלו באופן שגרם להרחפת הבוצה במי הקישון וכי עקב ההרחפה השתחררו חומרים מסוכנים למים. סיבה נוספת היא שהדייגים, כשמם כן הם, אינם צוללנים, ועל אף שחלק מהם טענו כי צללו במימי הקישון הרי שבמישור העובדתי טענה זו לא התקבלה לגבי רובם, ולמצער נקבע כי תובע זה או אחר צללו פעמים ספורות בלבד. עוד הוסיף השופט עמית כי אמנם הדייגים, להבדיל מהצוללנים, ניסו לבסס את תביעתם על ממצאי אפידמיולוגיה בחוות דעת מומחה מטעמם, אולם בית המשפט קמא מצא כי הטענה לתחלואת יתר בקרבם לא הוכחה ואין להתערב בכך. גם הטענה כי ה"קוקטייל" בין החומרים המסוכנים יצר השפעה גדולה בהרבה מזו של כל חומר בבדידותו לא הוכחה באופן מדעי, וכפי שציין בית משפט קמא אינטרקציה בין מספר חומרים יכולה אף לנטרל חומר זה או אחר או למצער להיות גם נייטרלית.
בית המשפט התייחס גם לטענות המשפטיות שהועלו על ידי שתי קבוצות התובעים. אשר לעיקרון "המזהם משלם", ציין בית המשפט כי מדובר בעיקרון של מדיניות שמנחה את הרשות בכובעה כמחוקק וכרגולטור ובפן האכיפתי, אולם בעוד שתחולתו בדיני הגנת הסביבה אינה מותנית באשם ובקשר סיבתי, הרי שבדיני הנזיקין נדרש אשם ונדרש קשר סיבתי. מכאן, שהעובדה שהמפעלים לאורך הקישון משתתפים כיום בעלויות ניקוי הקישון ופינוי הבוצה מקרקעיתו אינה מספיקה אלא נדרש גם קשר סיבתי לנזק, ובנקודה זו נכשלו התובעים לחלוטין בהוכחת תביעתם. אשר לטענה בדבר העברת נטל ההוכחה מכוח עיקרון "הדבר מדבר בעדו", קבע בית המשפט כי גם בהנחה שהחומרים שהוזרמו לקישון הם מסוכנים מטבעם –סעיפי העברת הנטל עניינם ברכיב האשם, קרי אם הייתה התרשלות מצד המזיק, אך הם אינם פוטרים את הניזוק מהוכחת הקשר הסיבתי. לכלל האמור, הוסיף בית המשפט כי כפי שעולה מפסקי הדין של בית משפט קמא, חוות דעת המומחים מטעם התובעים בשתי הקבוצות היו רחוקות עד מאוד (בלשון המעטה) מלעמוד בקריטריונים הנדרשים להוכחת קשר סיבתי-מדעי. בעניין זה, הודגש כי העובדה שחומר מסוים מהווה גורם סיכון אינה מספיקה להוכחת תביעה, ועל התובעים להוכיח את תביעתם החל מהקשר הסיבתי הפוטנציאלי וכלה בקשר הסיבתי הספציפי לגבי כל אחד ואחד מהם.
לקריאה נוספת, ראו:
ביהמ"ש: חיילי צה"ל שלקו במחלות קשות בשל צלילה בנחל הקישון לא יפוצו
