ביה"ד הארצי לעבודה דחה את ערעורו של מבוטח מוסלמי שנסע למכה במסגרת מצוות "אל עומרה", חודש לאחר שיצא מישראל לירדן לבקר את בתו: "במקרה של מחוסר עבודה אשר נזקק לקופה הציבורית לקיומו המינימלי, אך סביר הוא לדרוש ממנו כי יהיה מוכן ומסוגל לעבודה במשך כל החודש ולא רק ביום ההתייצבות בלשכת התעסוקה ויעשה מאמץ סביר לחפש עבודה"
בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של מבוטח מוסלמי שגמלת הבטחת ההכנסה שלו נשללה בשל יציאתו מישראל בשל יציאתו מהארץ למכה, חודש לאחר שיצא מישראל לירדן לבקר את בתו. שופטי בית הדין קבעו כי שלילת הגמלה מהמערער במקרה זה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק כפי שפורשו בפסיקה, וכי פגיעתו העקיפה של החוק בזכות המערער לקיום מינימלי בכבוד או אף בזכויות חוקתיות אחרות כגון הזכות לחופש הדת, מצפון ואמונה, עומדת בתנאי פסקת ההגבלה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערער הוא אזרח מוסלמי אשר קיבל עם רעייתו גמלת הבטחת הכנסה כ"דורש עבודה". כתנאי לקבלת הגמלה, היה על המערער להתייצב בלשכת התעסוקה אחת לחודש. בחודש ינואר 2010 יצא המערער מישראל לירדן למספר ימים על מנת לבקר את בִּתו החולה, ומספר חודשים לאחר מכן שהה כשבועיים בערב הסעודית במסגרת עלייתו לרגל למֶכָּה לראשונה בחייו, במסגרת המצווה הדתית "אל-עומרה". לאחר חזרתו, נשלח אל המערער מכתב מהמוסד לביטוח לאומי, בו נמסר לו כי הוחלט לשלול את זכאותו לגמלה לחודשיים בנימוק שיציאתו את ישראל בחודשים אלה הייתה השנייה באותה שנה קלנדרית. בעקבות האמור עתר המערער לבית הדין האזורי לעבודה בבקשה לבטל את ההחלטה.
בפסק דינו, דחה בית הדין האזורי את התביעה וקבע כי אין מקום לכלול את נסיעתו של התובע לצורך העלייה לרגל בחריגים של סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, בנימוק שמלשון הסעיף ועל פי הפסיקה יציאה לחו"ל שלא לצורך רפואי אינה נכנסת לגדרי סעיף החריגים. בית הדין דחה את הסתמכות המערער על פסק הדין בעניין אוחנה (עב"ל 1362/04 שלום אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי) שם הוחרגה מהסעיף השולל נסיעה לחו"ל להבאת גופת אב ארצה, וקבע כי מתוך ראייה כללית של סעיף 14 לחוק, ומתוך שקילת תכליתו של חוק הבטחת הכנסה, המסקנה היא שאין להרחיב את החריגים שנפסקו בעניין אוחנה גם לנסיבות מקרה זה. בית הדין האזורי התייחס לפסק דין נוסף (עב"ל 1357/04 סאלם אבו מחארב נ' המוסד לביטוח לאומי) שבו נדון מקרה של שלילת גמלה ממבוטח שלא התייצב בשירות התעסוקה על רקע נסיעה למֶכָּה במסגרת מצוות החאג', וציין כי בפסק דין זה קבע בית הדין הארצי כי החאג' היא מצווה של פעם אחת בחיים ולכן אינה מהווה סטייה מסעיף 14 לחוק וגם הנחיות המל"ל מבחינות בינה לבין מצוות "אל עומרה" אשר נחשבת בעיני חלק מהמאמינים כמצוות רשות ובדרגה נמוכה יותר ממצוות החאג', ושדינה כדין כל יציאה אחרת לחו"ל. בית הדין קבע כי אין לומר שהנחיות המוסד אינן סבירות באופן המצדיק התערבות בהן, ולכן קבע כי עלייה לרגל במסגרת מצוות אל עומרה, להבדיל מהחאג', תגרור את שלילת הגמלה. בסיום פסק הדין התייחס בית הדין האזורי לחופש הדת, המצפון והאמונה בציינו כי אינו מתכוון למנוע מהמערער ומכל מאמין מוסלמי לנסוע למכה למצוות אל עומרה, אלא שעל פי החוק הוא לא יוכל לקבל הבטחת הכנסה מכספי הציבור אם נסע שלא בהתאם לחריגים שבסעיף 14 לעיל.
השופט אילן איטח דחה את ערעורו של המבוטח על פסק הדין של בית הדין האזורי וציין כי בכל הנוגע לפרשנות סעיף 14א לחוק דומה כי אין מחלוקת של ממש בין הצדדים כי הנסיעה של המערער למכה לא מנויה במפורש בסעיף החריגים, והטענה מתמקדת בהיקש שיש לעשות בין המקרה שלו לבין הנפסק בעניין אוחנה ובעניין אבו מחראב. בנוסף, השאלה החוקתית המתעוררת היא האם ההסדר המעוגן בסעיף השולל פוגע בזכות חוקתית כלשהי, ואם כן האם פגיעה זו עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. צוין כי שאלות אלה מעצם טיבן וטבען מעוררת שאלות משנה לא מעטות ולא פשוטות, ובהן היקפה של הזכות שלא לחיות במחסור קיומי, היקף ההתנאה שרשאי מחוקק להציב כתנאי לקבלת זכות ועוד כהנה וכהנה שאלות ששורשיהן ביסודות משטרנו החוקתי.
לגופו של עניין ציין בית הדין כי סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה קובע כי מבוטח דורש עבודה יכול לצאת את ישראל, שלא מטעמים הבאים בגדרו של סעיף החריגים או תוצאה של כורח, פעם אחת בשנה קלנדרית ללא פגיעה בגמלה. לדעת בית הדין, התכלית של סעיף 14א אינה קשורה ל"עלות היציאה" מישראל, כי אם לעצם ההימצאות מחוץ לתחומיה, קרי שהסיבה לשלילת הגמלה מזכאי היוצא לחו"ל נובעת מעצם העובדה שהוא אינו נמצא בארץ ולא משום שהיציאה לחו"ל מלמדת על קיומן של הכנסות בשיעור המצדיק את שלילת הגמלה.
במקרה זה נקבע כי שלילת הבטחת הכנסה מהמערער במקרה זה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק כפי שפורשו בפסיקה. אין מחלוקת אמיתית על כך שנסיעת המערער למכה במסגרת מצוות אל עומרה אינה באה במפורש בגדרו של סעיף החריגים, ואין גם אין הצדקה ללמוד מהנפסק בעניין אבו מחארב, שבו הודגש יסוד הכורח שביציאה מהארץ כמצדיק חריגה מהסעיף השולל ולו מן הטעם שמצוות עומרה שונה ממצוות החאג'.
עוד נקבע כי ההסדר הקבוע בסעיף 14א לחוק, המגביל את הזכאות בעיקרו של דבר לשהות בשטח ישראל, הוא הסדר חוקתי. זאת, שכן במקרה של מחוסר עבודה אשר נזקק לקופה הציבורית לקיומו המינימלי, אך סביר הוא לדרוש ממנו כי יהיה מוכן ומסוגל לעבודה במשך כל החודש ולא רק ביום ההתייצבות בלשכת התעסוקה, ובמסגרת זו יעשה מאמץ סביר לחפש עבודה. אדם המצוי בחו"ל אינו זמין לעבודה בישראל. לפיכך סבר בית הדין כי התניית הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה בשהייה בישראל או לחלופין הגבלתה בשל שהייה בחו"ל למעט שהייה בחו"ל בנסיבות של כורח, הן ענייניות וסבירות.
בית הדין קבע כי אף שעל פני הדברים, ההסדר שבסעיף 14א לחוק כרוך במידה מסוימת של פגיעה בזכויות חוקתיות, ובעיקר בזכות לקיום מינימלי בכבוד, אך הפגיעה עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה. גם הפגיעה הנטענת בחופש הדת והמצפון עומדת בתנאי פסקת ההגבלה, נוכח העובדה שלפי הסעיף יציאה אחת לחו"ל במשך שנה קלנדרית אינה שוללת את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה ובכך מתאפשר לזכאי למלא אחר מצוות הדת בלא שתיפגע גמלתו. במקרה זה, נסיעתו של המערער לירדן לביקור בתו החולה אינה באה בגדרה של הוראת סעיף החריגים ולא הייתה בבחינת כורח, ולכן יציאתו הנוספת למכה לשם קיום מצוות העלייה לרגל מביאה כדין לשלילת הגמלה ממנו.
