האב טען כי לא ייתכן שבני הזוג ייבנו מפירוק השיתוף של הבית ששוויו מעל מיליון וחצי שקל, בעוד שהוא עצמו ייוותר עם חובות עצומים מהלוואות שנטל לטובתם פחות משנתיים לפני כן. ביהמ"ש קבע כי הכספים ניתנו במתנה, אשר לא הותנתה בשום שלב בקיומם של נישואים תקפים
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו של אב שמימן את בניית ביתם של בנו וכלתו על קרקע שהעביר על שמם, בעקבות גירושיהם ועל רקע פירוק השיתוף בבית. השופט מחמוד שדאפנה קבע כי הכספים ששימשו לבניית הבית ניתנו במתנה, נוכח מצוקתם הכלכלית של בני הזוג ועל מנת להעמיד להם ולילדיהם קורת גג, והבהיר כי בשום שלב לא הוצג תנאי בדבר נישואים תקפים אשר תוקף המתנה תלוי בו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הנתבעים נישאו בשנת 1996 ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת 2008 החליט אביו של הנתבע לסייע לשלושת בניו, והעביר על שמם זכויות בקרקע שבבעלותו. הזכויות הועברו לבניו ולנשותיהם ללא תמורה. בנוסף, סייע האב לבנו ולכלתו בבניית ביתם באמצעות הלוואות שנטל בסכום כולל של 744 אלף שקל. כתוצאה מכך, טען התובע, נותר בידי הנתבעים נכס מקרקעין, נשוא השקעתו הכספית, ששוויו נאמד בסך של למעלה ממיליון וחצי שקל.
התובע טען כי לאחר פחות משנתיים ממועד נטילת ההלוואות על ידו וחודשים ספורים לאחר שעברו להתגורר בבית, נקלעו יחסי הנתבעים למשבר. בשלב זה, פנה אליהם התובע בדרישה להשיב לו את הכספים שהשקיע בביתם. לטענתו, הנתבעים לא התנגדו אך ביקשו להשיב לו את הסכום במועד מאוחר יותר, לכשישתפר מצבם הכלכלי. חרף זאת, התברר לו כי בכוונת הנתבעים להחיל פירוק שיתוף על הבית.
התובע דרש לחייב את הנתבעים בהשבת סכום של 761 אלף שקל, וטען כי אין זה סביר שלאחר תקופה בת שנתיים בלבד ממועד נטילת ההלוואות לשנים ארוכות, על מנת להעמיד להם בית קבע למשך שנים רבות, יקבל כל אחד מהם מחצית מהתמורה שתתקבל ממכירת הבית, ואילו הוא ייוותר בגיל 68 עם החזרי ההלוואות שנטל לטובתם.
הנתבע לא חלק על טענותיו של אביו בדבר החזרה מהמתנה ולא הכחיש כי קמה לו זכות להשבה. הנתבעת, מנגד, טענה כי מדובר במתנה בין קרובים ללא תנאי שהסתיימה בהקניה, וכי מלכתחילה דובר על כך שהתובע יסייע להם לבנות את ביתם ללא תמורה, נוכח מצבם הכלכלי הקשה מנישואיהם וב-12 השנים האחרונות. לטענת הנתבעת, עד לבניית הבית סייע האב בתשלום שכר הדירה ובקניות השבועיות, ובשל כך, הוא פנה אליהם וציין כי הוא מעדיף לבנות להם בית ולהוציא את הכספים במשכנתא. עוד טענה הנתבעת כי התובע לא שיתף אותה בגובה ההוצאות ולא הבהיר לה כי היא תיאלץ להחזיר את הכסף. אילו ידעה, לא היתה נכנסת להתחייבות שכזו.
השופט מחמוד שדאפנה דחה את התביעה וציין כי ההנחה היא כשכספים שהעבירו הורים לילדיהם ולבני זוגם ייחשבו למתנה אלא אם הוכיח הטוען אחרת. במקרה זה, קבע השופט, המתנה ניתנה לאור ידיעת התובע את מצוקתם הכלכלית של הנתבעים, במטרה להעניק להם קורת גג. העובדה כי התובע קיווה ורצה שהבית אשר הוא השקיע בבנייתו ישמש את בני הזוג למגורים משותפים במשך שנים רבות, אין בה כדי להפוך את הענקת המתנה למתנה על תנאי. "טענות מצד נותן המתנה כי על מקבל המתנה להשיבה בעקבות סכסוך משפחתי שפרץ אינן דבר חריג", ציין השופט. "אך את כוונתו של נותן המתנה יש לבדוק על רקע מערכת היחסים ששררה במועד ההקניה, במסגרתה חפץ בטובתם וברווחתם של הנתבעים".
עוד הבהיר השופט שדאפנה כי לולא גירושיהם של הנתבעים לא היתה קמה דרישת התובע להשבת הכספים, וכי לא ניתן להחיל תנאי מכללא באופן גורף עם התדרדרות יחסי בני הזוג, היות והסקתו של תנאי מפסיק זה בעת מתנה לבני זוג עלולה להפוך כל מתנה להדירה עם פרוץ משבר או גירושין, בניגוד מוחלט לאמור בחוק המתנה.
עוד הודגש כי למרות ידיעת התובע כי הוא נאלץ ליטול משכנתא והלוואות לצורך בניית הבית, הוא לא ראה לנכון להסדיר בדרך כלשהי קביעה בדבר תנאי מתלה או תנאי מפסיק בנוגע להלוואות אלה, והוא אף נתן לנתבעים רשות לעשות כל עסקה ולהקנות כל זכות בחלקתם ללא הסכמה כלשהי מצדו, מלבד זכות סירוב ראשונה שניתנה לו.
לאור האמור, הוכח כי המתנה הושלמה לאחר קיומם של יחסים משפחתיים שנמשכו 13 שנים, וכי התובע ראה לנגד עיניו את הצורך החיוני של בניית בית עבור הנתבעים למען יוכלו לגדל את נכדיו באהבה. גם אם מלכתחילה כיון התובע לכך שהבית שבו השקיע כספים ישמש את הנתבעים למגורים משותפים משך שנים ארוכות, הדבר לא הוזכר כלל עד פרוץ המשבר בין השניים. לפיכך, קבע השופט, משהמתנה הושלמה, התובע לא יכול לחזור בו ממנה.
התובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 8,000 שקל, שישולמו לאוצר המדינה. מאחר שהנתבע הסכים לסעד המבוקש בתביעה שהגיש אביו, לא ראה השופט לפסוק גם לו הוצאות.
