בית הדין לעבודה קיבל את תביעתם של עובדים במפעל להשבת הפרשי שכר בגין 20 דקות עבודה ביום שנוכו משכרם, וקבע כי בהפסקות הקצרות שניתנו לעובדים לצורך התרעננות הם לא היו באמת משוחררים מחובותיהם כלפי המפעל ואף לא רשאים לצאת משטחו, ולכן מדובר בזמן עבודה
הפסקות קצרות בנות עשר דקות, נחשבות כזמן עבודה ואין לנכות שכר בגינן. כך פסק עקרונית שופט בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע צבי פרנקל, אשר חייב את חברת "תבניות כל", העוסקת בייצור תבניות ועבודות מתכת, לשלם לשלושה עובדים שעבדו בה הפרשי שכר בגין 20 דקות עבודה ביום שנוכו משכרם. מדובר בעובדים שעבדו מעל עשר שנים במפעל, וסכום הפיצוי לכל אחד מהם עמד על 18.5-21.5 אלף שקל.
בית הדין פסק כי אחד המאפיינים של זמן הפסקה נעוץ בשאלה האם רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד והיותו חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, כאשר המעסיק אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו במקום העבודה, וכן בשאלה האם נוכחות של העובד היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו. כמו כן, יש לבחון האם המעסיק דרש מהעובד להישאר במקום העבודה בזמן ההפסקה.
השופט פרנקל קבע שההפסקות בנות עשר דקות, אשר ניתנו לעובדים פעמיים מדי יום ביומו והוגדרו כ"הפסקות התרעננות" נחשבות כזמן עבודה, משום שבהפסקות קצרות מסוג זה העובדים לא באמת משוחררים מחובותיהם כלפי המפעל וכי הם אף לא היו רשאים לצאת מתחומי המפעל, אלא היו נתונים במהלכן לרשות המעסיק. בפסק הדין נקבע שהעובדים אמנם שתו קפה בהפסקות הללו, אך יש לראות בהן כזמן עבודה. שכן, העובדים היו מכינים קפה דקות בודדות ושבים למכונות (ולעיתים אף שותים את הקפה ליד המכונה). הפסקות כאלה הן "קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואוויר" והן בגדר שעות עבודה.
השופט פרנקל קבע כאמור שכל אחד משלושת העובדים זכאי לשכר עבודה של כ-20 אלף שקל בגין הדקות הללו שנוכו משכרו. עם זאת, בית הדין לעבודה דחה את תביעת העובדים לראות גם בהפסקה בת 40 דקות שקיבלו מדי יום כזמן עבודה, לאחר שקבע שבזמן זה העובדים היו בהפסקה מלאה ולא עמדו לרשות המעסיקה.
מעבר לכך, בית הדין דחה את טענת העובדים שיש להכיר ברבע שעה שקדמה לתחילת עבודתם היומית בשעה 7:00 בבוקר כ"עיגולי דקות" שלא שולמו, בגלל גרסאות סותרות של העובדים, שלמעשה התברר כי הועסקו החל מהשעה 7:00 ואילך. העובדים-התובעים עצמם הודו בעדותם כי מדי יום כאשר הגיעו למשמרת החתימו כרטיס ולאחר מכן פנו להתלבש ורק אחר כך התחילו לעבוד וכך גם בסוף יום העבודה. בכתבי טענותיהם הודו כי זמן ההתארגנות ארך כ-15 דקות.
השופט פרנקל פסק כי זמן שהותו של עובד בשטח המפעל אינו בהכרח הזמן בו הוא עומד לרשות העבודה ועל כן אינו בהכרח שעות עבודה. לפיכך, גם אם הקדימו העובדים והגיעו מספר דקות לפני שעת תחילת המשמרת ושהו במקום העבודה, הרי שבזמן זה לא עמדו לרשות העבודה, על פי עדותם שלהם, ולפיכך אין הם זכאים לשכר בגין זמן זה. העובדים כלל לא טענו כי בזמן ההתארגנות נדרשו לבצע עבודה כלשהי ולמעשה הם היו רשאים לעשות כרצונם.
בנוסף לכך, נפסקו לטובת העובדים השלמות דמי הבראה, ימי בחירה שלא שולמו להם ותוספת וותק. תביעתם לתוספת העלאה בדרגה נדחתה.
