שופטי בג"ץ העניקו לאחרונה פרשנות מצמצמת לסעיף החוק הקובע את תנאי הסף להגשת בקשה לתביעה ייצוגית בדיני עבודה, וקבעו כי יש למנוע מצבים שבהם העובדים נותרים מול שוקת שבורה כאשר זכויותיהם אינן מוגנות אך הם מנועים לפעול בעצמם לאכיפתן
בצעד תקדימי העניקו לאחרונה שופטי בג"ץ פרשנות מצמצמת לסעיף חוק הקובע תנאי סף להגשת בקשה לתביעה ייצוגית בדיני עבודה, תוך חיזוקה של זכות הגישה לערכאות (בג"ץ 1893/11).
תחום התובענות הייצוגיות הוא תחום חדש יחסית בהיסטוריה של המשפט הישראלי, ועודנו מתעצב תוך כדי תנועה, עת הפסיקות המכריעות מעת לעת בסוגיות הסבוכות העולות מכוחו מפסלות את דמותה של התובענה הייצוגית ומתוות את גבולות גזרותיה.
בתחום דיני העבודה קיימים סייגים ייחודים לאפשרות הגשת תובענות ייצוגיות, מתוך הגנה על יחסי העבודה הקיבוציים ורצון לתת מקום ומרחב פעולה לארגוני עובדים להסדיר את זכויות העובדים במקום העבודה. מטעם זה, המחוקק מצא לנכון לכלול בסעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות סייג לאפשרות הרחבה להגשת תובענות ייצוגיות בקשת של הפרות מתחום משפט העבודה, תוך שהחריג את המקרה בו הצדדים כפופים להסכם קיבוצי וקבע כסייג "תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעסיק של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכם הקיבוצי".
חריג ייחודי זה עמד במרכז המחלוקת שבה נדרשה הכרעת בית המשפט העליון בבג"ץ 1893-11 הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה – האם החריג שבסעיף 10 (3) חל באופן גורף בכל מקרה בו כפופים הצדדים להסכם קיבוצי והמעסיק או ארגון המעסיקים הוא צד לו, או שיש לבחון בחינה מהותית את הסעיף ולבצע הבחנה של המקרים בהם אין אכיפה אפקטיבית של הזכויות? זאת, כאשר לא ננקטים צעדים ארגוניים או משפטיים לאכיפת זכויות העובדים שהתובענה הייצוגית מתייחסת להפרתן.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אשר דן במאוחד בשלושה מקרים דומים מענף השמירה, קבע כי יש לפרש את הסעיף מהותית, באופן בו אם ארגון המעבידים מזניח את חובתו לטפל בעובדים שזכויותיהם מופרות, הרי שאין תחולה לסעיף המגביל. זאת, כיוון שהרציונל שבבסיס הסעיף לא מתקיים מהותית ותכליתית, וניתן להגיש תובענה ייצוגית במקרה זה על אף קיומו של ארגון עובדים. גישה אחרת, למעשה, היתה מצמצמת את זכות הגישה לערכאות שהיא בבחינת זכות חוקתית, והיתה אף נוגדת את מהות המשפט, שאמור להעניק סעד אופרטיבי ויעיל לכל מי שזכותו נפגעת.
בית המשפט העליון נדרש בהחלטתו לשוב ולבחון את מושכלות היסוד הניצבות בבסיסם של דיני העבודה, וכן את הקשיים המיוחדים הנוגעים להגנה על זכויותיהם של עובדים בכלל ועובדים מוחלשים בפרט, כמו גם לשיקולים המיוחדים הנוגעים למשפט העבודה הקיבוצי ולייצוג הנאמן של עובדים מוחלשים במסגרתו. כל זאת, על רקע ההיסטוריה המיוחדת של דיני התובענות הייצוגיות, והעקרונות החלים על התערבותו של בית משפט זה בפסיקתם של בתי הדין לעבודה.
בית המשפט הגיע למסקנה כי סעיף 10(3) לתוספת השנייה אינו מהווה מחסום בלתי חדיר להגשתן של תובענות ייצוגיות אף במקום עבודה שבו חל הסכם קיבוצי. כאשר מוגשת בקשה לאישורה של תובענה ייצוגית של עובדים במקום עבודה שחל עליו הסכם קיבוצי החוק אינו מונע אפשרות זו באופן קטגורי. באותם מקרים שבהם ההסכם הקיבוצי אינו כולל מנגנון של פיקוח ואכיפה של זכויות העובדים וארגון העובדים אינו ארגון מתפקד, קרי אינו ארגון הפועל הלכה למעשה לאכיפת זכויותיהם של העובדים, סעיף 10(3) לא יהווה מחסום לאישורה של בקשה לתובענה ייצוגית. הסכם קיבוצי "על הנייר", שלא נעשות בפועל פעולות לאכוף את הזכויות הקבועות בו, אינו מספיק על מנת להוות חסם להגשת התובענה הייצוגית לפי סעיף 10(3).
פרשנות זו של סעיף 10(3) תמנע מצבים שבהם ימצא עצמו העובד מול שוקת שבורה כאשר זכויותיו אינן מוגנות ואינן מקוימות ביחס אליו וביחס לחבריו אך הוא מנוע מלפעול בעצמו ותלוי לשבט ולחסד בארגון העובדים. הכרעה זו אף תואמת גם את הכלל המשפטי לפיו "חריגים יש לפרש בצמצום".
השופטים נחלקו בדעותיהם בכל הנוגע לתוכן הפנייה לארגון העובדים טרם הגשת התביעה הייצוגית (האם בפנייה זו יש לכלול התראה על הכוונה להגיש תובענה ייצוגית נגד המעסיק, אם לאו), ובעניין האבחנה בין הפרת זכויות קוגנטיות שמקורן בחקיקת המגן לבין הפרת זכויות הנובעות מההסכם הקיבוצי.
עו"ד ליאת שטיין מתמחה בדיני עבודה ובתובענות ייצוגיות
