ביהמ"ש המחוזי הרשיע פה אחד את ח'ליפה, שאסף את שלי דדון בת ה-20 במונית ורצח אותה בדקירות סכין. השופטים קבעו כי התשתית הראייתית מובילה למסקנה ברורה, חד משמעית ובלתי נמנעת כי התגבשה אצל הנאשם החלטה להמית את דדון, והטילו עליו קנס ופיצוי של חצי מיליון שקל להוריה
בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע היום (ד', 9.9) פה-אחד את חוסיין ח'ליפה, בן 35 מהיישוב אעבלין שבגליל, ברצח בכוונה תחילה של הנערה שלי דדון. השופטים תאופיק כתילי, אשר קולה ודני צרפתי קבעו בהכרעת דין, המחזיקה 100 עמודים, פירטו את נסיבות הרצח האכזרי, כשח'ליפה דקר את דדון ז"ל, דקירות עמוקות בכל חלקי גופה והותיר אותה מתבוססת בדמה, עד למותה, וקבעו כי אין ספק שח'ליפה הוא הרוצח. השופטים דנו את ח'ליפה למאסר עולם, והטילו עליו לשלם לכל אחד מבין שני הוריה של שלי דדון, יעקב ואילנה דדון, פיצוי מקסימלי בסך של 258 אלף שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
דדון, צעירה כבת 20, יצאה את ביתה שבעפולה בבוקרו של ה-1 במאי 2014 כדי להגיע לראיון עבודה אליו זומנה בחברת HOT. היא עלתה על האוטובוס למגדל העמק ושם המתינה בתחנת הסעה. ח'ליפה, שעבד כנהג מונית, הגיע אל תחנת ההסעה ואסף את דדון במוניתו, אולם במקום להסיעה אל היעד, נסע למגרש חניה נטוש בפאתי אזור התעשייה. משהחלה דדון לחשוש מפני ח'ליפה, התקשרה לבת דודתה ואמרה לה כי היא נמצאת "במונית – אחת המפחידות" וכי היא "לא נושמת". השיחה נותקה.
בהגיעם למגרש עצר ח'ליפה את המונית, נטל סכין ארוכה וחדה ובתרחיש שאינו ידוע החל דוקר את דדון שוב ושוב, כאשר היא מנסה להימלט מפניו ללא הצלחה. במשך דקות איומות, גם כשהיא נגררת על ידו ממקום למקום, דקר ח'ליפה את שלי דקירות עמוקות במותניה, בגבה, בגרונה, באמתה, בירכה, בחזה ובאחוריה – ללא רחם. דדון נאבקה בח'ליפה, ניסתה להגן על עצמה מפניו באמצעות ידיה ואף שרטה אותו, אך ללא הועיל, ח'ליפה השאיר אותה במגרש מתבוססת בדמה ונסע מהמקום.
ח'ליפה נמלט מהמקום ובדרך זרק את מכשיר הטלפון הסלולרי של דדון דרך חלון המונית, סמוך לכניסה למגרש. משם המשיך בנסיעה לכפר חג'אג'רה, שם זרק לצדי הכביש את ארנקה שנותר אף הוא במונית. ח'ליפה נסע לביתו ובמהלך אותו יום ובימים שלאחר מכן, ניקה באמצעים שונים את המונית במטרה להעלים ממנה את דמה של דדון אשר נספג במושב המונית.
ח'ליפה כפר בכל קשר לביצוע הרצח וטען כי באותו יום הוא הסיע עובדים למפעל באזור מגדל העמק ולאחר מכן המשיך בדרכו להמשך יום עבודה באזור חיפה. הוא טען כי אינו זוכר באיזה רכב הוא נהג, את מהות העבודה באותו יום, לאיזה יעד נסע ואת מי הוא הסיע בהמשך, מכיוון שחלפו חודש וחצי מיום האירוע ועד ליום מעצרו. לטענתו, הוא אינו נוהג במונית קבועה אלא מחליף מונית מידי פעם ממשכיר המוניות והוא לא זוכר אם נסע באותו יום במונית הנטענת.
עורכי דינו, עלא סולימן ו-וואסים שחאדה מהסניגוריה הציבורית, טענו כי "ההודאות נגבו ממנו בדרכים לא חוקיות, תוך הפעלת לחץ אדיר עליו – כולל אלימות פיזית". האלימות, לטענת הסניגורים, כללה "כבילת ידיו במשך 15 או 16 שעות מאחור על כיסא, תוך התקרבות של החוקרים לעבר פניו, צעקות כלפיו תוך הפניית אצבע מאשימה לעברו ואיומים שהוא יישאר בבית סוהר לשנים רבות, ואף לכל חייו".
למרות הערכת שירותי הביטחון הכללי כי המניע לרצח היה לאומני, כתב האישום לא ייחס לחליפה מניע ברור למעשה. עם זאת, משרד הביטחון הודיע כי אישר את אירוע הרצח של דדון כאירוע איבה, והחליט להכיר בה כנפגעת פעולת איבה. בהתייחס לכך, במשרד הביטחון הודיעו כי "את ההחלטה קיבלה הרשות המאשרת במשרד הביטחון, המוסמכת לכך על פי חוק נפגעי פעולות איבה, וזאת לאחר שהוצגו בפניה ממצאי החקירה, מהם עולה יסוד סביר כי דדון נרצחה על רקע לאומני".
"התשתית הראייתית שהוכחה בדבר נסיבות האירועים והשתלשלותן מובילה למסקנה הברורה, החד משמעית והבלתי נמנעת, כי התגבשה אצל הנאשם ההחלטה להמית את שלי", קבעו השופטים בהכרעת הדין.
"הראיות במקרה שבפנינו לא תומכות כלל ועיקר בטענת הקנטור ואף לא מעלות ולו ספק לכאורי התומך בטענת הקנטור", פסק בית המשפט. "גם אם המנוחה אמרה לנאשם דברים מעליבים, אין בהם כשלעצמם מטען עוצמה כזה אשר שלל ממנו באופן פתאומי וספונטני את השליטה העצמית והביא אותו לביצוע מעשה הקטילה בלא שהיה יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו".
מחוץ לאולם בית המשפט התקבצו בני משפחתה של דדון, שביקשו להביט בעיניו של רוצח בתם בשעה שהוא נשלח למאסר. אמה של הנערה, אילנה דדון, ביקשה בפעם הראשונה רשות לדבר מול הרכב השופטים שנענו לבקשה, וסיפרה על בתה. האם התקשתה לדבר והחלה לבכות, ורבים באולם גם התקשו לעצור את הדמעות. היא פנתה בקריאה לשופטים: "אני מבקשת באמצעותכם שלא יהיה איזה נשיא שייתן לו חנינה. אני יודעת שלא עסקתם במניע, אבל הבת שלי נרצחה כי היא יהודייה".
ח'ליפה שמר על ארשת פנים קפואה ואמר לאחר גזר הדין: "לא רצחתי אותה, הפילו עליי את התיק הזה". כשנשאל למה הודית ושחזרת את הרצח במשטרה, טען כי הופעלו עליו לחצים.
