בתום משפט שארך כתשע שנים, מתוכן שהה כ-5.5 שנים במעצר בית, הורשע סאלם עבד אלקאדר בביצוע מעשה מגונה ונידון ל-6 חודשי מאסר. ביהמ"ש העליון פסק לו פיצוי של 300 אלף שקל, כפול ממה שפסק המחוזי במשפטו החוזר: "בתומו של הקרב נותר המערער מותש וחבול, והזיכוי ה'אילם' ספק אם יש בכוחו לרפא את פצעיו"
בית המשפט העליון דן לראשונה בסוגיית תשלום פיצוי למי שהורשע ונשא בעונשו (או בחלקו) והרשעתו בוטלה במשפט חוזר, והכפיל את הסכום לסך של 300 אלף שקל. השופטת ענת ברון פסקה, בהסכמת השופטים אסתר חיות וצבי זילברטל, כי מדינת ישראל תפצה את סאלם עבד אלקאדר על העמדתו לדין פלילי ועל הרשעתו בעבירות חמורות של ביצוע מעשה מגונה באישה הלוקה במחלת נפש – מהם זוכה במסגרת דיון נוסף שנערך בעניינו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בתום משפט שארך כתשע שנים, מתוכן שהה אלקאדר כ-5.5 שנים במעצר בית אצל אחיו, הוא הורשע בביצוע מעשה מגונה ונידון לששה חודשי מאסר לריצוי בפועל. לאחר הרשעתו הגיש אלקאדר בקשה לערוך לו משפט חוזר. הבקשה התקבלה, לאחר שאלקאדר סיים זה מכבר לרצות את עונש המאסר שהושת עליו. ואולם בטרם החלה הבאת הראיות במשפט החוזר, הצהירה פרקליטות המדינה כי היא חוזרת בה מהאישום – ואלקאדר זוּכָּה על ידי בית המשפט. בשלב זה ביקש אלקאדר מבית המשפט כי יפסוק לו פיצוי בסך של 2.27 מיליון שקל.
הרכב של שלושה שופטים שדנו במשפט החוזר פסקו לפני כשנה פיצוי למערער בסך 116 אלף שקל בלבד – בהתאם לתקרה הקבועה בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (תפ"ח 38782-06-13, סגנית הנשיא השופטת ר' יפה-כ"ץ, השופט א' ואגו והשופט י' צלקובניק). אלקאדר לא השלים עם הפיצוי הנמוך וערער לבית המשפט העליון, הן על גובה הפיצוי שנפסק והן על דרך חישובו.
פגיעה ניכרת בזכות לכבוד
השופטת ברון קיבלה כאמור את ערעורו, לאחר שדנה לראשונה בפסיקה בסוגיה זו, תוך השוואה למשפט המערבי. "לא בכדי אם כן ביקשו מדינות העולם לקדם ולהגן, באמצעות האמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות, גם על זכותו של מורשע שזוכה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מן ההרשעה", פסקה השופטת ברון. "ודוק: זכות זו לפיצוי מצויה בגדרו של סעיף 14 לאמנה שעניינו זכויות אדם בהליכי משפט, לצדן של זכויות יסוד ועקרונות-על במשפט הפלילי – כדוגמת חזקת החפות, פומביות הדיון, זכותו של נאשם לייצוג ולהיות נוכח בהליכים נגדו, זכות הערעור וכיוצא באלה".
השופטת ברון הוסיפה כי עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, לזכותו של אדם להליך פלילי הוגן ניתן מעמד של זכות יסוד חוקתית – בעיקר מכוחם של סעיפי חוק היסוד הקובעים זכות לחירות ולכבוד "פגיעה ניכרת בזכויות יסוד אלה, וכזה הוא המצב במקרה של מורשע שזוכה במשפט חוזר, מחייבת אפוא פיצוי הולם". השופטת ברון הוסיפה כי "מהמשפט המשווה ניכר כי מדינות המשפט המקובל, רובן ככולן, הכירו אף הן באחריות מיוחדת של המדינה לנזקיו של מורשע שזוכה. כך, להבדיל מעניינו של נאשם שזוכה על ידי הערכאה הדיונית או בערעור, שנהוג במשפט המקובל לְזַכותו לכל היותר ורק במקרים מסוימים בהשבה של הוצאות שהוציא לשם הגנתו".
עם זאת, נפסק כי "יהא זה מרחיק לכת לומר כי מדובר בחזקה חלוטה, או שזכותו של אדם שזוכה במשפט חוזר לפיצוי היא זכות מוחלטת. בראש ובראשונה, משום שהסעיף על פי לשונו מותיר את שאלת הפיצוי לשיקול דעתו של בית המשפט שדן במשפט החוזר – 'כראות עיניו'".
בראש ובראשונה, פסקה השופטת ברון, יש לסייג את אחריות המדינה לנזקיו של מורשע שזוכה כך שתחול רק על אותם נזקים שלא נגרמו בעטיו של מבקש הפיצוי עצמו. "אין תוחלת בניסיון להגדיר את המקרים מראש, באשר המגוון הוא רחב ונדמה כי המציאות עולה על כל דמיון", הבהירה השופטת. "ניתן להעלות על הדעת, למשל, נסיבות שבהן הטעה המורשע את המשטרה או התביעה, או נמנע מלמסור להן מידע שהיה בו כדי לשנות את תוצאות ההליכים נגדו (כטענת אליבי). ישנן מדינות שבהן נהוג לשלול פיצוי מאדם שהפליל עצמו בכוונה – למשל כדי לאפשר לאשם האמיתי להימלט מאחריות. פרט לסייג הנוגע לנזקים שנגרמו בעטיו של המורשע שזוּכָּה, שעליו עמדנו זה עתה – יש להותיר פתח לבית המשפט להימנע מפסיקת פיצויים גם בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות את שלילת הפיצוי לפי שיקול דעתו. פתח זה מיועד למקרים חריגים, שבהם פסיקת הפיצוי עלולה להוביל לתוצאה מקוממת".
נטל כבד על הקופה הציבורית
השופטת ברון פסקה מבלי לגרוע מהאמור לעיל, כי "מן הראוי שלא לקבוע כללים נוקשים באשר לזכאותו של מורשע שזוּכָּה לפיצויים מהמדינה. סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט הותיר את שאלת הפיצוי לשיקול דעתו של בית המשפט שהכריע במשפט החוזר, כל מקרה לפי נסיבותיו. מרחב שיקול דעת כזה מאפשר לבית המשפט לייצר נוסחת פיצוי ההולמת ככל הניתן את נסיבות המקרה שבפניו".
ואמנם, בפסיקת בית המשפט העליון בנושא סעיף 80 לחוק העונשין, הוכרה במרוצת השנים שורה ארוכה של נסיבות ושיקולים שניתן להביאם בחשבון בקביעת נוסחת הפיצוי ההולמת את נסיבות המקרה. בין היתר נהוג לייחס משקל לנסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם – כדוגמת רשלנות או אף זדון בהתנהלות המשטרה או התביעה; לאופיו של הזיכוי – זיכוי מוחלט, לעומת זיכוי "אילם" או זיכוי מחמת הספק; התנהלותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט – למשל, אם שיקר או שמר על זכות השתיקה; ולנסיבותיו האישיות של הנאשם שהן חיצוניות להליך – הקשיים שהיו מנת חלקם של הנאשם ומשפחתו, ונזקים פיזיים ונפשיים שסבל.
בנוסף, ניתן מקום לשיקולי מדיניות – כדוגמת החשש כי חיוב יתר של המדינה בפיצויים ירתיע את מערכת אכיפת החוק ממילוי תפקידה, או יטיל נטל כבד מדי על הקופה הציבורית.
כעת נפסק לראשונה כי אותם שיקולים ונסיבות צריך שידריכו את בית המשפט שדן בבקשת פיצויים לפי סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט – תוך מתן משקל מתאים בהתחשב בייחודיותו של מנגנון פיצוי זה. כך למשל, נראה כי כאשר מדובר בעניינו של מורשע שזוכה, יש חשיבות פחותה לחשש מהרתעת יתר של המשטרה או התביעה – שכן המקרים שבהם אדם שהורשע בפסק דין חלוט מזוכה במשפט חוזר הם בודדים ונדירים. בדומה לכך וכפי שיפורט להלן, נראה כי אין לייחס משקל של ממש לסוג זיכויו של המורשע שזוכה, במיוחד מקום שהזיכוי הוא "אילם".
השופטת ברון ציינה כי אלקאדר, נשוי ואב לחמישה ילדים, היה כבן 46 כשנעצר לראשונה. "הוא חי חיים נורמטיביים, לא היו לו יד ורגל בפלילים, והוא אף שירת בצה"ל בשירות ייעודי לאוכלוסייה הבדואית. בעמל רב קנה לעצמו המערער השכלה ומקצוע, והקים משפחה – עד שביום אחד נגדע המסלול שבו התקדם, הוא הואשם בביצוע עבירות חמורות ובזויות, ונשלח אל תא המעצר. בלית ברירה נאלץ המערער לצאת למאבק ממושך על חפותו.
"באבחה אחת נעקר המערער מאורחות חייו, מביתו וממשפחתו, ונאלץ להתגורר במשך 5.5 שנים בבית אחיו, תחת פיקוח וכשחופש תנועתו מוגבל", כתבה השופטת בפסק הדין. ילדיו ורעייתו של המערער נותרו ללא אב המשפחה, כאשר בנוסף לקשיי התפקוד וההשתכרות היומיומיים שהיו מנת חלקם – נגזר עליהם לשאת את תחושות התסכול, חוסר האונים והבושה שבמעשה שיוחס לו. ילדיו גדלו כשדמותו של אביהם מוכתמת כעבריין מין והמשפחה כולה היא מושא לגנאי. אשר למערער עצמו, קשה לדמיין את מנת התסכול ועוגמת הנפש שחווה אדם, שמורשע ונענש כאשר הוא משוכנע בחפותו. על אחת כמה וכמה, כשהדבר מסב צער וסבל רבים לבני משפחתו ויקיריו. אמנם בתום מאבק ארוך ומייגע שבו נלחם המערער על שמו ועל צדקתו, הוא זוכה בדין. ואולם בתומו של הקרב נותר המערער מותש וחבול, והזיכוי ה'אילם' ספק אם יש בכוחו לרפא את פצעיו. זכויות יסוד בסיסיות של המערער נפגעו – ובראשן זכותו לחירות ולשם טוב, ואני מעריכה את סך נזקיו הבלתי ממוניים של המערער בסכום של 300 אלף שקל".
בית המשפט העריך את נזקיו של אלקאדר מהרשעתו בסך של 600 אלף שקל. בהתאם לחלוקת הנזקים, כפי שנפסק בפסק הדין, נקבע כי אלקאדר זכאי לפיצוי בסך כולל של 300 אלף שקל, כאשר הוצאות ההליך בבית המשפט העליון הובאו בחשבון במסגרת הפיצוי.
לקריאה נוספת, ראו:
"משפט חוזר אינו צינור להחלת דין חדש שלא היה קיים במועד המשפט המקורי"
לראשונה: משפט חוזר ייערך לנהג מונית שאיכון הטלפון שלו שימש אליבי
היסטוריה: בפעם ה-24 בתולדות המדינה ביהמ"ש העליון הורה על משפט חוזר
העליון דחה עריכת משפט חוזר לעו"ד שגנב מלקוחות וחייבו ב-5,000 שקל
