חדשות

התובעת, שהועסקה במסעדות הרברט סמואל, טפאס אחד העם ועלמה, טענה כי תנאי עבודתה הורעו באופן קיצוני עם פיטוריו של שף מסעדת עלמה והיא נדרשה לעבוד שבעה ימים בשבוע ולעתים גם 20 שעות ביממה בתנאים לא אנושיים. ביה"ד לעבודה פסק לה פיצוי בסך של 84 אלף שקל, וקבע כי יש להכיר בה כמתפטרת בדין מפוטרת

בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעתה של עובדת שהועסקה כסו-שפית במספר מסעדות תל אביביות בהן "הרברט סמואל", "טפאס אחד העם" ו"עלמה", והתפטרה בשל עומס עבודה בלתי סביר. השופט דורי ספיבק קבע כי גם בהנחה שטענות התובעת בדבר מספר שעות עבודתה לא היו מדויקות, אין בכך כדי לשנות את התמונה הכוללת לגבי ההיקף האדיר של שעות עבודה שביצעה במהלך ארבעת החודשים בהן הועסקה במסעדת "עלמה". עוד נקבע כי יש להכיר בה כמתפטרת בדין מפוטרת משהוכח כי קרסה תחת עומס העבודה וכי תנאי העסקתה בחודשי עבודתה האחרונים הורעו באופן משמעותי. סך הפיצוי שנפסק: כ-84 אלף שקל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבעת, חברת עדיס אירוח, מאגדת ומפעילה מספר מסעדות בתל אביב, בהן "הרברט סמואל", "טאפס אחד העם", "מונטיפיורי" ו"עלמה". התובעת הועסקה במשך שלוש שנים כטבחית במסעדות החברה ובמהלך תקופה זו קודמה עד לתפקיד סו שף. קודם לתחילת עבודתה הפורמלית בנתבעת, למדה התובעת בבית-הספר לקולינריה "בישולים" ובמסגרת זו עבדה במשך חודש ימים כמתמחה ללא שכר במסעדת "הרברט סמואל". עם סיום לימודיה החלה התובעת לעבוד כטבחית באותה מסעדה, אז קיבלה הודעה על תנאי העסקתה ששונו מעת לעת עם העברתה בין המסעדות בבעלות הנתבעת.

לטענת התובעת, עם תחילת עבודתה במסעדת "עלמה", ובמיוחד חודש ימים לאחר מכן עם פיטוריו של שף המסעדה, הורעו תנאי עבודתה באופן קיצוני. לדבריה, היא נדרשה לעבוד שבעה ימים בשבוע ולעיתים אף 20 שעות ביממה כמעט ללא שינה, בתנאים שתוארו על ידה כלא אנושיים עד כדי כך שהגיעה לאפיסת כוחות וביקשה להתפטר. לטענתה, היא התבקשה להישאר בעבודה חודש אחד נוסף על מנת לאפשר לנתבעת להתארגן להחלפתה, בקשה לה היא נענתה ונותרה בעבודה חודש נוסף, שאז עזבה תוך שהיא דורשת פיצויי פיטורים כדין מפוטרת.

השופט דורי ספיבק קיבל את התביעה בחלקה וציין כי על פי ההלכה הפסוקה כדי לקבוע האם "מתלמד" או "מתמחה" זכאי לשכר מינימום יש לבחון תחילה האם התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה בהתאם למבחנים הרגילים שנקבעו בפסיקה לעניין זה. ככל שהתקיימו בין הצדדים יחסי עבודה, זכאי המתלמד לשכר מינימום אף אם הוכשר והשתלם במהלך התקופה, ואף אם נתן מראש את הסכמתו לכך שלא יקבל שכר עבודה בתקופת ההכשרה. עם זאת, במקרה זה התובעת לא פירטה בתביעתה ובתצהירה באיזה אופן "השתלבה" בעבודת המסעדה בתקופה שבה התמחתה, מי פיקח על עבודתה ובעיקר מה הייתה מסגרת העבודה. כמו כן, לא הובאה כל עדות או ראיה מצידה בדבר היקף עבודתה באותו חודש. בנוסף, התובעת גם לא פירטה מה היה תפקידה במהלך התקופה הזו וגם העדים מטעמה לא התייחסו ולא תרמו דבר לעניין זה. לאור האמור קבע בית הדין כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים בתקופה זו ומשכך דין רכיב תביעתה זה להידחות.

עוד קבע השופט ספיבק כי הנתבעת פיצלה באופן מלאכותי ואסור את שכרה של התובעת ל"שכר" ול"בונוס חודשי" שלא היה תלוי בדבר ושולם בגין ביצוע העבודה הרגילה והשוטפת.

בכל הנוגע לתקופת עבודתה של התובעת במסעדת "עלמה", ציין בית הדין כי אין מחלוקת על כך שלא קיימים דוחות נוכחות ביחס אליה. בעניין זה נדחתה טענת הנתבעת לפיה יש להטיל את האחריות להעדרם על התובעת בשל העובדה שהיה בידה קוד כניסה למחשב שבאמצעותו היתה יכולה ואמורה לדווח על שעות כניסה ויציאה, והובהר כי האחריות לעקוב ולוודא שהעובד ממלא דוחות נוכחות מוטלת על פי דין על המעסיק. גם השף הראשי של הנתבעת בתקופה הרלוונטית, יונתן רושפלד, הודה במהלך חקירתו הנגדית שאכן היה זה באחריות מנכ"ל הנתבעת לעקוב אחרי שעות עבודתה של התובעת. למעלה מהנדרש הוסיף השופט פסיבק כי גם אם התובעת אכן הייתה אמורה להקליד זמני כניסה ויציאה במחשב, עולה השאלה מדוע לא הופנתה תשומת ליבה בסוף החודש הראשון לעבודתה לכך שלא עשתה זאת. לאור כל האמור, המסקנה היא שהנתבעת לא מילאה אחר חובתה לערוך רישום שעות נוכחות במהלך כל אותם חודשים. מהפן המשפטי, קובע סעיף 26ב לחוק הגנת השכר כי במקרה שבו המעסיק לא מציג רישומי נוכחות בתובענה לתשלום גמול שעות נוספות שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה – חובת ההוכחה עליו להראות כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15. היות שהנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח שהתובעת לא עבדה 15 שעות נוספות בשבוע, המסקנה היא שעליה לשלם לה לכל הפחות בגין 15 שעות אלו לכל אורך ארבעת חודשי עבודתה האחרונים.

השופט ספיבק הוסיף כי נטל ההוכחה להראות כי התובעת עבדה מעל 15 שעות נוספות מוטל עליה, אך הבהיר כי היא עמדה בנטל זה. השופט העיר כי גם בהנחה שטענות התובעת בדבר מספר שעות עבודתה לא היו מדויקות, אין בכך כדי לשנות את ה"תמונה הכוללת" לגבי ההיקף האדיר של שעות עבודה שביצעה התובעת במהלך ארבעת החודשים במסעדת "עלמה". חיזוק לכך מצא בית הדין מעדויות נוספות, לרבות עדה מטעם הנתבעת שהעידה כי התובעת עבדה משש בבוקר ועד לאחר השעה אחת בלילה, עדות מלצרית במקום, ובן זוגה של התובעת בתקופה הרלוונטית שהעיד אף הוא על "שעות עבודה מטורפות" עם שעות שינה מועטות ביותר. אשר לתצהירו ועדותו של השף הראשי רושפלד, קבע בית הדין כי אין לתת לעדותו משקל משמעותי, שכן על אף שטען כי בשלושת החודשים שטרם הקמת "עלמה" התובעת "כמעט שלא עבדה" – מדובר בעדות שעל פני הדברים אינה נכונה שכן מתלושי השכר שצירפה הנתבעת עצמה עולה שהתובעת ביצעה שעות נוספות בהיקף משמעותי גם במהלך חודשים אלה. יתירה מזאת, מעדותו קיבל בית הדין דווקא את התחושה שהוא היה מודע לכך שהתובעת עבדה בהיקף שעות אדיר, לרבות בשעות שבהם לטענתו היא לא הייתה אמורה להישאר במסעדה, וכי ביקש ממנה לא פעם לסיים את המשמרת אך היא נשארה מרצונה. לאור התרשמות זו, ולאור העובדה שבהגינותו הודה רושפלד כי אינו באמת יודע כמה שעות התובעת עבדה מכיוון שלא היה במסעדה כל הזמן, קבע בית הדין כי הוא לא הצליח לפגוע במהימנות גרסתה של התובעת.

לבסוף קבע בית הדין את זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים. נקבע, כי בין הצדדים לא הייתה למעשה מחלוקת על כך שהתובעת קרסה תחת עומס העבודה ובכל מקרה תנאי העסקתה בחודשי עבודתה האחרונים אכן הורעו באופן משמעותי לעומת התקופה שקדמה לכך. עוד נקבע כי התובעת הוכיחה שנתנה התראה מוקדמת בדבר כוונתה להתפטר ועל כן יש להכיר בה כמתפטרת בדין מפוטרת.

מנגד דחה בית הדין את טענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בגובה ארבע משכורות בגין התנהלות חסרת תום לב של הנתבעת, שלטענתה גרמה לה ביודעין לעבוד שעות בלתי נתפסות. נקבע, כי התובעת זנחה רכיב זה בסיכומיה וממילא היא לא פירטה על איזה הוראת דין או הלכה פסוקה היא מתבססת בטענתה שמעבר לגמול השעות הנוספות היא זכאית לפיצוי נוסף.

סע"ש 47044-07-13