ביהמ"ש המחוזי קבע כי גביית דמי הניהול מכספי הצבירה מפרה לכאורה את התחייבות החברה המנהלת הכלולות בפנקס החבר ובהסכם אנשי צבא קבע, והבהיר כי התקנון מסוכך על העמיתים בקבעו תקרת דמי ניהול מרביים אך הוא אינו אוסר על עריכת הסכמים לבר-תקנוניים לפיהם יגבו דמי ניהול נמוכים יותר
בית המשפט המחוזי אישר הגשת תובענה ייצוגית נגד חברת "מיטב דש גמל ופנסיה", בטענה לגביית דמי ניהול מעמיתים בקופת הגמל "תגמולים" מתוך כספי הצבירה שלהם, בניגוד למוסכם עמם. השופט יצחק ענבר קבע כי עולה לכאורה שהגבייה האמורה מפרה את ההתחייבויות שמיטב נטלה על עצמה הכלולות בפנקס החבר ובהסכם שנערך עם אנשי צבא קבע, וכי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות המתעוררות תוכרענה לטובת חברי הקבוצה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המבקשים הם עמיתים בקופת הגמל "תגמולים" שנוהלה על ידי חברה בת של בנק הפועלים בשם "תגמולים". בשנת 2005 מוזגה תגמולים לתוך חברת בת אחרת של הבנק, "גד גמולים" ובהמשך הועבר ניהול הקופה לידי המשיבה, חברת "מיטב דש", שהיא חברה חוץ בנקאית הפועלת על פי תנאי רישיון קופת גמל.
אין מחלוקת כי החל מחודש אוקטובר 2007 החלה מיטב לגבות דמי ניהול מכספי הצבירה של העמיתים בקופה, ועל כן הגישו המבקשים את הבקשה דנן לאישור תובענה ייצוגית נגדה. טענתם העיקרית של המבקשים היא כי שיעור דמי הניהול בו עליהם לשאת נקבע בהסכמי ההתקשרות שלהם עם תגמולים וגד גמולים שמיטב היא חליפתם, ועל כן היא כבולה בהם. לדבריהם, גביית דמי ניהול מתוך כספי הצבירה נעשתה בניגוד למוסכם, ועל כן קמות להם ולחברי הקבוצה עילות תביעה שונות בהן הפרת הסכם, חוסר תום לב, הפרת חובות נאמנות, הפרת חובות חקוקות, גזל, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. עוד הדגישו המבקשים כי גביית דמי הניהול מכספי הצבירה שוחקת באופן משמעותי את חסכונותיהם ופוגעת בציפיותיהם.
השופט יצחק ענבר קיבל את הבקשה לאישור התביעה כייצוגית ודחה את טענת המשיבה לפיה החל משנת 1999 ניתן לגבות דמי ניהול רק מכספי הצבירה ולא מההפקדות. השופט ציין כי בתקנה 41ח(ב) לתקנות מס הכנסה נקבע שיעור מקסימלי של דמי ניהול שניתן לגבות שהוא 2% מהנכסים בחשבון העמית, הכוללים גם את ההפקדות שביצע. משכך, אין כל מניעה לגבות דמי ניהול כאחוז מאותן הפקדות ובלבד שלא יעלו על התקרה. בנוסף, גם סעיף 32(א) לחוק קופות גמל קובע כי "חברה מנהלת לא תגבה מנכסי קופות גמל שבניהולה, מחשבונות עמיתים בקופה, מתשלומים המועברים לקופה, או מתשלומי הקופה לעמיתים" אלא דמי ניהול והוצאות כמפורט שם. המסקנה העולה מכך היא כי הדין לא מנע בכל זמן רלוונטי גביית דמי ניהול מההפקדות.
עוד התייחס השופט לטענת המשיבה לפיה המסגרת החוקית היחידה להסדרת דמי הניהול היא תקנון הקופה ולא הסכמים לבר-תקנוניים, וקבע כי אין בסעיף 16(ג) לחוק קופות גמל, הקובע כי מקור זכויותיהם וחובותיהם של העמיתים הוא התקנון, כדי למנוע עריכתם של הסכמים לבר תקנוניים ביחס לדמי הניהול, ובלבד שאלה לא יחרגו מהסכום המרבי שנקבע בו. מסקנה זו מתחייבת, לדעת השופט, גם מפסיקת בג"צ שאישרה את נוהגן של קופות הגמל לגבות מעמיתיהן דמי ניהול דיפרנציאליים מהטעם שאיסור ההפליה שבסעיף 3 לחוק אינו חל עליהם. משכך, התקנון מסוכך על העמיתים בקבעו תקרת דמי ניהול מרביים אך הוא אינו אוסר על עריכת הסכמים לבר-תקנוניים לפיהם יגבו דמי ניהול נמוכים יותר.
במקרה זה קבע השופט כי פנקס החבר שאותו קיבל המבקש 1 עם הצטרפותו לקופה אכן מהווה הסכם לבר-תקנוני, ולמצער חלקו העוסק בדמי הניהול. משכך, תנאי החיסכון בקופה כפי שהוסכם עליהם בין תגמולים לבין המבקש 1 בעת הצטרפותו לקופה, אינם אלא אלו המפורטים בפנקס החבר. למסקנה דומה הגיע בית המשפט ביחס להסכם שנערך עם אנשי צבא קבע, אך מנגד נדחתה הטענה בכל הנוגע להסכם שנערך עם עובדי בנק הפועלים.
בכל הנוגע למעמדה של המשיבה, קבע השופט כי היא חליפתה של גד גמולים ובאה בנעליה גם לעניין התחייבויותיה כלפי העמיתים המגולמות בפנקס החבר ובהסכם אנשי צבא, קרי ההתחייבויות לגבות דמי ניהול שלא יעלו על 1% אך מההפקדות השוטפות בכל שנה או בסך 2 ל"י לשנה, תוך שיורם של כל רווחי הקופה לעמיתים. עוד סבר בית המשפט כי תוצאה זו מתחייבת גם ממושכלות יסוד לפיהן המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות או תנאיה, ובכל הקשור לקשר החוזי שבין הממחה לבין החייב ניצב הנמחה בנעלי הממחה. לאור האמור נקבע כי גביית דמי ניהול מכספי הצבירה מפרה את התחייבויות החברה המנהלת הכלולות בפנקס החבר ובהסכם אנשי צבא קבע. זאת ועוד, המשיבה נטלה על עצמה התחייבויות אלה ואין היא רשאית לשנותן באופן חד-צדדי.
השופט ענבר קבע כי התובענות מעוררות מספר שאלות המשותפות לקבוצות, בהתאם לנדרש בחוק, והבהיר כי אף ששיעורם של דמי הניהול שנגבו משתנים מעמית לעמית, כבר נפסק כי אין צורך שכל השאלות המתעוררות ביחס לקבוצה תהיינה משותפות אלא די בכך שהיסוד המשותף מהווה מרכיב מהותי בהתדיינות. בנוסף, מהניתוח שנערך לגבי כל אחת ואחת מהשאלות המשותפות עלה כי יש אפשרות סבירה שהן תוכרענה לטובת חברי הקבוצה, שכן גביית דמי ניהול מכספי הצבירה של חברי הקבוצות בניגוד להסכמים שנערכו עמם ותוך כרסום הרווחים שנצברו מבססת לכאורה את עילות התביעה הנטענות. עוד נקבע כי הוכחו במידת הסבירות הראויה עילותיהם האישיות של המבקשים וכי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. המשיבה תשלם לבא כוח המבקשים את הוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 88,500 שקל.
ת"צ 44598-12-12
