חדשות

התובעת ששימשה מורה לחינוך גופני ברשת "אורט" השתתפה בתכנית טלוויזיה שבה צולמה במועדון BDSM כשהיא לבושי בבגדי עור צמודים ומבצעת מעשים בעלי אופי מיני. בית הדין לעבודה קבע כי אף שנערך למורה שימוע כדין, היא בחרה להתנהל בדרך תמוהה של הכחשה וערפול אשר מנעה ממעסיקתה לשקול באופן אמיתי את הדברים

בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתה של מורה לחינוך גופני בתיכון של רשת "אורט", שטענה כי פוטרה שלא כדין על רקע השתתפותה בתכנית טלוויזיה למבוגרים שבה צולמה במועדון BDSM כשהיא לבושה בבגדי עור צמודים ומבצעת מעשים בעלי אופי מיני. השופטת מיכל נעים דיבנר קבעה כי הרשת ערכה לתובעת שימוע כדין ונתנה לה הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיה, אולם היא זו ש"החמיצה" את ההזדמנות ובחרה חלף זאת להתנהל בדרך תמוהה למדי של הכחשה וערפול אשר מנעה ממעסיקתה לשקול באופן אמיתי את הדברים. עוד הובהר שלמוסד חינוכי קיימת הפררוגטיבה לקבוע באופן סביר את גבולות החינוך והמוסר שהוא מקנה לתלמידיו ולכן אין זה בלתי סביר שיקבע כי השתתפותה של המורה בתוכנית טלוויזיה בה היא מבצעת מעשים מיניים היא פסולה ומהווה עילה להפסקת עבודתה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובעת הועסקה במשך כ-13 שנה כמורה לחינוך גופני בתיכון של רשת "אורט". בשלהי שנת 2012, השתתפה התובעת בסדרת טלוויזיה בשם "סינגלס" ששודרה ב"הוט", אותה הגדירה בתצהירה כ"תוכנית סאטירה ובידור שמשודרת למבוגרים בשעות לילה מאוחרות" הקטע הרלוונטי בו השתתפה התובעת צולם במועדון הדאנג'ן, שהוא מועדון למבוגרים אשר בין היתר מוצאים עניין בפעילות מינית סאדו-מזוכיסטית (BDSM). באותו קטע, הוזמנו בני זוג שהכירו זה את זו במסגרת התוכנית לבלות ערב במועדון, כאשר התובעת היא זו שקיבלה את פניהם כשהיא לבושה בבגדי ויניל (דמוי עור) שחורים, קצרצרים וצמודים, אוחזת בשוט ועיניה מכוסות במסכת עיניים שחורה. במהלך הקטע המצולם, לימדה התובעת את בני הזוג לרקוד על עמוד וכן הדריכה אותם ברזי עולם ה-BDSM. התובעת לא דיווחה מראש ולכן אף לא קיבלה אישור מבית הספר להשתתף בתוכנית האמורה. כמו כן, ככל הנראה לא קיבלה שכר בגין הופעתה בתוכנית.

"החיים הכפולים של המורה מאשקלון"

לאחר שחלק מתלמידי בית הספר צפו בתכנית והחלו לדבר עליה הגיעו השמועות אל המורות ומנהלת בית הספר ועל כן שוחחה המנהלת הפדגוגית של בית הספר עם התובעת על מנת לברר האם הן נכונות והודיעה לה באותו מעמד כי היא מושעית מעבודתה. בעקבות השיחה דיווחה המנהלת הפדגוגית למנהלת האזור כי התובעת מאשרת שהיא אכן זו שהשתתפה בתוכנית ומסרה לה שגילמה את התפקיד כשחקנית.

בהמשך, קיבלה התובעת מכתב הזמנה לשימוע בו נכתב כי לאור פניות ותלונות תלמידים באשר להופעתה בתכנית נשקלת האפשרות להפסיק את עבודתה מהטעם שהתנהלות זו אינה הולמת עובדת הוראה ואשת חינוך. במקביל, פורסמה במקומון בעיר כתבה שכותרתה "החיים הכפולים של המורה מאשקלון" ובה הובאה התייחסות פורמלית של רשת אורט לפרשה, לפיה הופעתה של התובעת בתכנית אינה הולמת את ערכי בית הספר והנורמה המצופה מאנשי חינוך. הרשת הוסיפה עוד וכי מיד עם היוודע הדבר להנהלת בית הספר הוחלט להשעותה מתפקידה החינוכי ועל זימונה לשימוע בנוגע להמשך דרכה. כתבות דומות פורסמו בכלי תקשורת נוספים וגם הם נשאו כותרות נועזות.

לאחר ישיבת השימוע, אליה התייצבה התובעת בליווי באי כוחה, הוחלט על הפסקת עבודתה תוך מתן חודש הודעה מוקדמת ותשלום מלוא פיצויי הפיטורים כדין.

לטענת התובעת, פיטוריה נעשו בניגוד להליך פיטורי עובדים קבועים בנתבעת שכן לא ניתנה הסכמת ועד העובדים למהלך. עוד נטען כי פיטוריה פגעו בחופש העיסוק שלה והפלו אותה על רקע העדפותיה המיניות. התובעת הוסיפה כי השימוע שנערך לה היה מן השפה אל החוץ כיוון שתוצאתו הייתה ידועה מראש. לפיכך, עתרה לפיצוי בגובה 12 משכורות, פיצוי של 30 אלף שקל בגין עוגמת נפש, פיצוי של 200 אלף שקל בגין הפליה מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וכן פיצוי בסך 100 אלף שקל בגין עוולת לשון הרע.

השופטת מיכל נעים דיבנר דחתה את התביעה במלואה והבהירה כי המחלוקת בתיק זה אינה על עצם הבחירה של אדם ב-BDSM, שהיא בחירה לגיטימית בהנחה שכל הפעילות הכלולה במסגרת זו נעשית בהסכמה בין שני בוגרים וללא כל מעשה המנוגד לחוק. לשיטתה של השופטת, השאלה העומדת בבסיס הדיון היא האם יש פגם בעצם ההחלטה של מוסד חינוכי ציבורי להפסיק עבודתו של עובד הוראה שבחר להשתתף בתוכנית טלוויזיה בה הוא מוצג (בין היתר בפני תלמידיו) כמי שמבצע ומנחה אחרים בפעילות BDSM. במקרה זה, סברה השופטת, השאלה אף פשוטה יותר: האם כאשר במסגרת שימוע מבקש מעסיק לקבל מעובדו הסברים על פעילות פומבית שביצע מחוץ לשעות העבודה, ואשר לגישת המעסיק סותרת את עיסוקו אך העובד מסרב לשתף פעולה, ניתן לראות פגם בהחלטת המעסיק לפעול על פי סברתו.

גבולות הזכות לפרטיות

במקרה זה, ציינה השופטת, כפי שעלה מפרוטוקול השימוע ומהחלטת הנתבעת, ובניגוד למקרים הטיפוסיים המגיעים לפתחם של בתי הדין, דווקא המעסיק היה זה שעמד היטב על מטרת ההליך ופעל על מנת להסביר הדברים לתובעת על מנת לאפשר לה מיצוי מלא של זכותה. אולם, היא זו שהעדיפה שלא לפרוש בפניו את מכלול טענותיה בכדי לנסות ולשכנעו כי אין מקום לפטרה בנסיבות העניין, ובחרה להתבצר בעמדה שאינה לוקחת אחריות על מעשיה ואינה פועלת לשם הבהרתם. בעניין זה, העירה השופטת כי היא אינה פוסלת אפשרות שתיתכנה נסיבות שבהן עובד יהיה זכאי לשמור על זכותו לפרטיות ולא לאשר או להכחיש מידע שהגיע למעסיק בקשר לאורחותיו ופעילותו מחוץ לשעות העבודה, אך אין זה המקרה הנדון בו המידע הגיע למעסיק בעקבות שידור טלוויזיוני שהיה פתוח ונגיש לכל.

לפיכך, סברה השופטת, בנסיבות העניין גם אם כל מה שנעשה היה בתום לב, לגיטימי, חוקי ומוסרי – ניתן לשער את התדהמה שאחזה בנתבעת, מוסד חינוכי ציבורי שאף ניתן לכנותו "שמרני" במידה מסוימת, כאשר נודעו לנציגיה העובדות הנ"ל. השופטת הדגישה כי ככל שהתובעת לא מצאה פגם במעשיה וסברה כי הם אינם עומדים בסתירה לתפקידה כמורה בבית ספר – מצופה ממנה כי תעמוד מול נציגי הרשת ותמסור הסברים מפורטים ומניחים את הדעת שיסייעו לשפוך אור הן על פעילות ה-BDSM והן על התוכנית ששודרה ועל התכנים שהועברו בה. דא עקא, שהתובעת בחרה להתנהל בדרך תמוהה למדי שיש בה לדעת בית הדין כדי לרמז, אם לא להעיד, על כך שאף היא סברה שיש פגם בהתנהלותה ועל כן היא מנסה לטשטש את עקבותיה. מכאן, שהיא אינה יכולה להלין על הנתבעת שקיבלה החלטה מבלי לקחת בין כלל שיקוליה את המידע והאמונות שהתובעת אחזה בהם. כפועל יוצא נקבע כי לתובעת נערך שימוע כדין וכי היא זו שלא השכילה לנצל את הזכות המהותית שניתנה לה ובחרה לנקוט בדרך של הכחשה וערפול אשר מנעה ממעסיקתה לשקול באופן אמיתי את הדברים.

עוד נדחתה טענת התובעת לפיה הפיטורים מהווים אפליה על רקע העדפה מינית. הובהר, כי אין מדובר בפיטורים על רקע העובדה שהתובעת נוהגת לפקוד בזמנה הפנוי את מועדון הדאנג'ן בלא קשר לתוכנית הטלוויזיה, אלא אך ורק על רקע החלטתה לתת פומבי בתוכנית טלוויזיה למעשים מיניים. לדעת השופטת, אין זה בלתי סביר כי המוסד החינוכי בו היא עובדת יקבע שהשתתפותה בתוכנית טלוויזיה בה היא מבצעת מעשים מיניים היא פסולה ומהווה עילה להפסקת עבודתה, שכן למוסד הפררוגטיבה לקבוע באופן סביר את גבולות החינוך והמוסר שהוא מקנה לתלמידיו. עוד הובהר כי אילו הופעתה התקשורתית של התובעת היתה מתמצה בראיון בו היא מספרת על השתייכותה לחובבי ה-BDSM ייתכן והיה קם בסיס לטענותיה, אלא שבמקרה הנדון התובעת השתתפה בביצוע מעשים בעלי אופי מיני, ואין הבדל לצורך העניין אם מדובר בהעדפות מיניות הנחשבות שגרתיות או כאלו הנחשבות יוצאות דופן.

לבסוף, נדחתה התביעה בעילת לשון הרע שהתבססה על דברי הרשת באותן כתבות שפורסמו אודות הפרשה במקומונים. השופטת נעים דיבנר קבעה כי תוכן הדברים אינו עולה כדי לשון הרע, וכל שנאמר הוא שלפעולה כגון זו שעשתה התובעת נדרש אישור מראש שלא ידוע שניתן ושלא סביר שהיה ניתן לו היה מתבקש. דברים אלו, נקבע, אינם עולים כדי לשון הרע ואין בהם כדי להשפיל או לבזות את התובעת, במיוחד בנסיבות בהן הדבר העיקרי שעשוי היה לפגוע בשמה הטוב הוא עצם החלטתה לגלם מלכת סאדו במועדון BDSM במקביל לעבודתה כמורה בתיכון.

סע"ש 8378-04-13