עו"ד רפאל שטוב נפסל מלייצג לקוחות בביה"ד הרבני ב-21 תיקים שונים, בשל התבטאויות שלוחות רסן כלפי הדיין צבי שיינפלד שישב בשני הרכבים ייחודיים כאב בית דין. ביהמ"ש המחוזי: "כיום, שלרשות השופטים והדיינים עומדת מערכת חקיקה מסודרת הכוללת אמצעי ענישה ואכיפה, אין עוד מקום לנידויים ולחרמות"
עו"ד רפאל שטוב יפוצה על ידי מדינת ישראל בסכום משוער של 1.25 מיליון שקל בגלל חרם שהטילו עליו הרכב של שלושה דייני בית הדין הרבני בירושלים, שדנו בענייני הקדשות ומנעו מבעדו לייצג לקוחות בתחום. כך פסק השופט יצחק ענבר, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבהסכמת השופטים שאול שוחט ויהודית שבח קיבל חלקית את ערעורו של עוה"ד שטוב על פסק דינה של השופטת אביגיל כהן בתביעה נזיקית בסך 2.5 מיליון שקל שהגיש שטוב נגד מדינת ישראל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט ענבר פסק עקרונית כי על המדינה לפצות את עו"ד שטוב, לא מכוח דיני החסינות הנזיקית של ערכאות שיפוט, אלא מצד האורגנים הנושאים באחריות לתפקודם המערכתי התקין של בתי הדין הרבניים בגין מחדלם המינהלי לתת במשך שנים פתרון מערכתי לעורך דין אחד.
"אין מניעה להטיל על המדינה אחריות ישירה בשל כשל... וזאת בדומה להטלת אחריות בנזיקין על כל יתר רשויות השלטון ובהתאם לאותן אמות מידה", כתב השופט. "נוכחנו לדעת כי על האורגנים המוסמכים של הרשות השופטת, וביניהם: נשיאים, סגני נשיאים, ראב"דים, מנהל בתי המשפט, מנהל בתי הדין, וממלאי תפקידים נוספים, מוטלת חובה להסדיר את תקינות פעילותם של בתי המשפט ובתי הדין, איש איש בתחומו, וכי הם עוסקים בכך הלכה למעשה".
מעבר לכך, פסק השופט ענבר כי "חובתה של המדינה להסדיר את התנהלותם התקינה של בתי המשפט ובתי הדין הרבניים נובעת לא רק מחובת הזהירות הנזיקית, אלא גם מפסקת הכיבוד שבסעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיה 'כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק זה', וביניהן – כחלק מ'כבוד האדם' – זכותו של בעל דין ל'משפט הוגן שיסתיים תוך זמן סביר'".
אשם תורם של 50%
עם זאת, נפסק כי יש לייחס לעו"ד שטוב אשם תורם, המפחית ב-50% את תביעתו הנזיקית בסך של 2.5 מיליון שקל. וזאת, בהתאם להלכה פסוקה של בית המשפט העליון בפרשה אחרת, לפיה "אף עורך דין המשתייך לציבור עורכי הדין מקבל עליו חובות, לרבות חובות באשר להתנהגותו ולהתבטאויותיו. הוא מסמל כלפי ציבור חבריו, כלפי הציבור בכלל וכלפי בית המשפט, את מי שאמון על ידיעת החוק, על שמירת החוק ועל שמירת כבוד בית המשפט ושופטיו".
"בענייננו, בחר המערער להתבטא כלפי הרב שיינפלד באופן שלוח רסן ובכך הקים עליו עילת פסלות. לאחר מכן התמיד בסירובו העיקש להתנצל על האופן שבו התבטא ובכך נמנע לעשות באופן סביר להקטנת נזקיו. בנסיבות אלה הייתי מייחס למערער 50% מנזקיו", פסק השופט ענבר.
השופטת שבח הוסיפה בפסק דין משלה שאף היא סבורה כי "אין ניתן לעקוף את מחסום החסינות המהותית של נושא משרה שיפוטית על דרך הגשת תביעה נגד המדינה המבוססת על אחריות שילוחית, וכי אחריות המדינה בעניינו המיוחד של המערער נובעת ממחדלה המינהלי ליתן במשך שנים פתרון מערכתי לנבצרות המערער לייצג לקוחות לפני הרכב הרב [צבי] שיינפלד".
השופטת שבח התייחסה ל"חרם" שהטילו הדיינים על עו"ד שטוב, ולאחר ניתוח היסטורי שהביאה מאתר ויקיפדיה, ציינה בפסק הדין את עמדתה האישית: "בהאי עידנא, בימינו אלו, כשקמה מדינת ישראל, ולרשות השופטים והדיינים עומדת מערכת חקיקה מסודרת, הכוללת גם אמצעי ענישה ואכיפה, אין עוד מקום לנידויים ולחרמות, ומן הדין שאלו יעברו ויתבטלו מן העולם".
נשיא בתי הדין: "שיתעלה על עצמו"
כפי שסוקר בפורטל חדשות תקדין, בית משפט השלום בתל אביב דחה את תביעתו של עו"ד רפאל שטוב נגד הנהלת בתי הדין הרבניים וקבע שאין המדינה חייבת חבות נזיקית כלפיו, בגין פסילתו מלהופיע בפני הרכבים מסוימים בבתי הדין הרבניים האזוריים, שכן החלטות הפסילה התקבלו במסגרת תפקידם ובהתאם להחלטות שיפוטיות.
תחילת הפרשה בין השנים 1999-2006, במהלכם נפסל עו"ד שטוב מלייצג לקוחות בבתי הדין הרבניים ב-21 תיקים שונים בענייני ממונות והקדשות, בשל יריבות אישית של עו"ד שטוב עם הדיין צבי שיינפלד, שישב בשני הרכבים ייחודיים כאב בית דין.
הואיל ולאור החלטת הדיינים נקבע כי עוה"ד שטוב לא יכול לייצוג לקוחות בתיקים הנשמעים בפניהם, נוצר בפועל "חרם" שמנע ממנו לייצג לקוחות בענייני ממונות והקדשות – עניינים בתחום מקצועיותו. בתגובה לחרם תבע עו"ד שטוב ארבעה דיינים שדנים בעניינים אלה באופן בלעדי בבתי הדין האזוריים הפרוסים כל רחבי הארץ. התביעה הוגשה גם נגד המדינה שהנהלת בתי הדין הרבניים פועלת בסמכותה וממומנת על ידי משרד האוצר של המדינה.
החרם הגיע עד לשולחנו של הרב הראשי לישראל ונשיא בתי הדין הרבניים לשעבר, הרב שלמה משה עמאר, שהורה לעו"ד שטוב ש"יתעלה על עצמו ויקיים דברי חכמים" בכך שיתנצל בפני הדיין שיינפלד ולבקש ממנו "מחילה כדין". עד אז, היה על עו"ד שטוב להגיש "בקשה פרטית ומפורטת בכל תיק עצמו" שתידון באותו הרכב אם לאפשר לו לייצג לקוחות בפני הרכב הדיינים שהדיין שיינפלד יושב בראשו. אם תידחה בקשתו, ביכולתו לערער לבית הדין הרבני הגדול. ואילו בתיקים חדשים שבהם טרם נקבע הרכב הדיינים, הותר לעו"ד שטוב לבקש למנות הרכב דיינים שיוכל להופיע בפניו בשם לקוחותיו.
שטוב לא הסתפק ב"מתווה הרב עמאר" ותבע את הדיינים ואת המדינה בגין הנזקים שגרמו לו. בית משפט השלום דחה את טענתו כי לא התקיימו תנאי החסינות של הדיינים מפני תביעת הנזיקין שהגיש נגדם. גם ערעורו של עו"ד שטוב לבית המשפט המחוזי נדחה על הסף, ושלושה שופטי המחוזי המליצו לו ש"ימחל על כבודו ויתנצל בפני בית הדין על מנת לנסות וליישב ההדורים ולאפשר הופעתו בפני בית הדין". אם כי שופטי המחוזי ציינו כי "היה מקום שבית הדין הרבני הגדול היה מוצא פתרון ראוי עוד טרם הפסילות החוזרות ונשנות, כדי שלא לפגוע במערער למעלה מהנדרש, ובמיוחד שנראה כי תוצאת החלטות הפסילה אכן יצרה 'חרם' על ייצוג המערער בענייני ההקדשות". לכן שופטי המחוזי אף לא חייבו את עו"ד שטוב בהוצאות המשפט של המדינה.
כאשר הפרשה הגיעה לבית המשפט העליון בשנת 2004, כתב השופט מישאל חשין כי "לכאורה – ואנו מדגישים: לכאורה – דומה שבית הדין הרבני האזורי פעל שלא בסמכותו בהטילו 'חרם' כפי שהטיל על הופעותיו של עוה"ד שטוב לפניו... ספק אם 'חרם' מעין זה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין הכללי בישראל".
הרשעה משמעתית וקנס
ברבות השנים הועמד עו"ד שטוב לדין משמעתי בפני בית הדין לאתיקה של לשכת עורכי הדין והורשע על שימוש במילים שאינן ראויות כלפי הדיין צבי שיינפלד. הוא נענש באזהרה ונקנס בסך של 1,500 שקל.
במקביל, הגיש עו"ד שטוב תביעה נזיקית נגד הדיינים ועובדי ציבור שונים בהרכבים אלה, אשר נדחתה מתוקף החסינות השיפוטית שאותה נושאים הדיינים (מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין). השאלה המשפטית שנותרה להכרעת בית המשפט היא האם מדינת ישראל אחראית באחריות ישירה או שילוחית בשל המעשים או המחדלים שיוחסו לדייניה.
"חסינות נושא משרה שיפוטית לגבי פעולות שנעשו תוך כדי מילוי תפקיד שיפוטי היא חסינות מהותית ואין 'לעקוף' את החסינות הזו בדרך של הגשת תביעה נגד מדינת ישראל", פסקה עקרונית שופטת בית משפט השלום אביגיל כהן. "מהניתוח העובדתי שערכתי לעיל, עלה כי הדיינים נתנו החלטות שיפוטיות שלא מתוך זדון או בחוסר סמכות מודעת, אלא החלטות שסברו כי הן מחויבות המציאות נוכח החלטת בית הדין הרבני הגדול בעניין כולל וואהלין. בנסיבות אלו, אין מקום לחייב המדינה באחריות בגין החלטותיהם השיפוטיות של הדיינים".
בפסק הדין של בית משפט השלום נקבע כי המדינה, אשר יוצגה על ידי עו"ד שושי נרי מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי), אינה חבה באחריות כלפי עו"ד שטוב ודין התביעה להידחות. השופטת כהן קבעה כי היריבות בין עו"ד שטוב לדיין שיינפלד "לא נוצרה בחלל ריק, יש מאין", וציינה כי שטוב לא הסכים להתנצל לאחר מתווה הרב עמאר ו"הטיח האשמות קשות ביותר והגיש תלונות מתלונות שונות כמעט כנגד כל גורם אפשרי".
כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעורו של עו"ד שטוב, וחייב את המדינה לשלם לו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30 אלף שקל.
לקריאה נוספת, ראו:
נדחתה תביעת עו"ד שתבע את המדינה על החרמתו על ידי דיינים
עו"ד רפאל שטוב חויב בהוצאות בסך 30 אלף שקל בניסיון למנוע הליך משמעתי
